בין "כל נדרי" להוליווד – סיפורו המרתק של הרב יוסף סוקר

ימים ספורים טרם נחתה הקורונה במחוזותינו, הוזמנתי להרצות בפני סניף עיל"ם (העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה) בירושלים, על עבודתי כמתעדת סיפורי חיים. מכיוון שההרצאה התקיימה ביד בן צבי בשעות הערב, שכרתי חדר במלון חמוד במרכז העיר, במגמה לטייל בסביבה בבוקר המחרת, טרם שובי לחיפה.

השכמתי קום ויצאתי לבקר ברחוב אבן ישראל, שם גדלה אמי בצעירותה. משם המשכתי לסיור רגלי בסמטאותיה של שכונת נחלאות הקסומה. חמושה במצלמתי, נשמתי אוויר פסגות וספגתי בהנאה את הקסם הירושלמי.

לפתע, קלטה עיני מרחוק דמות של אדם חרדי, עטוי זקן צחור, מביט בלוח מודעות במורד הסימטה. דמותו המרשימה של האיש, שהזכירה לי את אליהו הנביא, סקרנה אותי והחלטתי לנסות את מזלי ולפנות אליו. צעדתי לעברו וביקשתי עזרתו באיתור בית הכנסת עדס בו תכננתי לבקר.

לשמחתי, השיב האיש, שהוא מבקש להגיע לישיבת קרליבך, השוכנת באותה סימטה בדיוק. הצעתי שנצעד יחדיו. צעדנו לכיוון הסימטה ובן רגע קלחה שיחה מרתקת, אותה תיבל בן שיחי בציטוטים ובחידודי גימטריה. 

כך, התברר לי שהאיש הוא הרב יוסף סוקר, יליד חיפה שגדל על הכרמל, ולו זיכרונות נוסטלגיים, על פיצוח הצנוברים הנופלים מהאצטרובלים, על חורשות הכרמל העמוסות פריחה, כמוני ממש! איזה עולם קטן… כמי שמתעדת סיפורי חיים, בערה בי סקרנותי. ואכן, לא בכדי, שכן, סיפור מרתק עד מאוד מסתתר כאן.

שלמה קיבל את פנינו בשער הכניסה עדס וניאות לפתוח לנו את בית הכנסת, שהוקם בשנת 1901 ע"י משפחת עדס שמוצאה מחלב. את קירותיו של בית הכנסת, מעטרים ציורי קיר נפלאים פרי יצירתם של תלמידי בצלאל.

שואה ותקומה

"גדלתי בבית חילוני", פתח וסיפר, "כבנם של נעמי לבית מלר וזאב סקורצקי, ילידי פולין. הייתי בן יחיד וכיבוד אב ואם היו נר לרגליי מצעירותי.

סבא רבא, יליד יאסלו שבפולין, נרצח בשואה כאשר הנאצים אילצו את כל התושבים לצאת לכיכר העיר. אחד החיילים התקרב לסבא עם סכין ועמד לחתוך את זקנו. בתגובה, סבא ירק בפניו ונרצח בדם קר".  

"סבי וסבתי מצד אימא, יוסף פרומוביץ' וצביה מלר, נרצחו בשואה. סבי הצליח לקפוץ ליד יאסלו מאחת מרכבות המוות, אך נורה ונהרג ע"י הנאצים, שהשאירו את גופתו שרועה על פסי הרכבת".

"בן דודה של אימא, אלי אבני, הצליח לברוח ולהתגייס לפרטיזנים ומדי יום ערך סיורים על מסילות הברזל, בחיפוש אחר ניצולים שהצליחו לקפוץ מהרכבת. את גופתו של סבי שנותרה שרועה על פסי הרכבת, זיהה אלי מיד, לפי משקפיו העגולים ודאג להביאה מיד לקבורה, כ"מת מצווה". תעודותיו של סבא, שימשו לצורך זיוף מסמכים  ולהצלת יהודים.              

ביולי 1945, ימים ספורים לאחר הולדתי, עלה אלי ארצה ונלקח במחנה המעצר בעתלית. כאשר אימא שמעה על כך, היא ביקשה מאוסקר טאובר, אז צלם עיתונות חיפאי ידוע, שהייתה לו גישה חופשית למחנה, להעביר לאלי פתק: "מזל טוב, נולד לי בן", כתבה אימא. באותה עת, לא ידעה אימא מה עלה בגורל אביה. למחרת, חזר אוסקר עם פתק בכיסו: "מזל טוב, את יכולה לקרוא לו יוסף". כך, "בדמייך חיי", קיבלה אימא את הבשורה הקשה על מות אביה והעניקה לי את שמו להנצחת זיכרו".

"לימים, כאשר חזרתי בתשובה, הוספתי את השם דוד לשמי, להערכה ולזכות דוד המלך. בליל הסדר שלאחר מכן, התארחה אימא בביתנו. כאשר אחד האורחים פנה אליי בשם: יוסף-דוד, פרצה אימא בבכי: "אתה יוסי, יוסינקה שלי"! בהתרגשות סיפרה אימא ששם סבה היה דוד, ואני לא ידעתי זאת…כך, אני, בנה יחידה, מנציח הנצחה כפולה :את דוד, סבי מצד אמי ואת סבי מצד אבי, יוסף".                 

זיכרונות הילדות שעיצבו את חיי

"שני אירועים שחוויתי בילדותי, הפגישו אותי עם המסורת ושנים מאוחר יותר, השפיעו באופן מהותי על חיי.

האירוע הראשון, הוא זיכרון ביקורי כילד בבית הכנסת, ביום הכיפורים. תחושת ההתרגשות למשמע תפילת "כל נדרי" הבוקעת מחלונות בית הכנסת נצרבה בי עמוקות.     

האירוע השני אשר נחרת בזיכרוני, הוא כאשר נתבקשתי ע"י בני משפחתי בליל הסדר, כצעיר החבורה, לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. ציפיתי לבואו בהתרגשות בקוראי בקול: "בוא אליהו, בוא"!  

נעוריי עברו עליי בנעימים בטיפוס בין ענפי האורנים על הכרמל, בחיפוש אחר אצטרובלים בהם נחבאים בביישנות שלל צנוברים בקליפתם. אהבתי השנייה, הייתה הים. לטייל לאורך חופי חיפה היפים, לשחות בין גלי הים".    את בר המצווה חגג הנער לבית סוקר בבית הכנסת הרפורמי שעל הכרמל. מגיל צעיר אהב לכתוב שירים ומאמרים וכך התקבל ככתב צעיר של העיתון "מעריב לנוער" ובהמשך, ככתב ב"מעריב".

"אימא ניהלה חנות תקליטים קטנה ברחוב נורדאו, שכללה גם ספריית תקליטים להחלפה. שם היא עסקה גם בריטוש תמונות. מאוחר יותר, ניהלה את "בית התקליט", בבעלות דב זעירא.    

אבא היה אדם מיוחד בעל אישיות כובשת, שאהב לשמח את הבריות. היה בינינו קשר מיוחד, היינו ממש חברים. בנערותי, ביליתי הרבה בים ואת התוצאות שמעו הוריי ביום ההורים. אבא, שידע שאני beach boy, נתן לי את ברכת הדרך לעזוב את בית הספר וללמוד במסגרת אקסטרנית. כדי להימנע מהפיתוי לצאת לחוף האהוב, גילחתי את שערי לקרחת מבהיקה ובמשך חצי שנה למדתי באינטנסיביות וכך השלמתי את הבגרות.

בזמן הרב שנותר עד לגיוסי לצה"ל, בניתי סדר יום שכלל בילוי בוקר בחוף הים, ומשם, מפגש יומי לצד כתבי עיתון "מעריב" בהדר. הקשבתי וינקתי. בשעות אחר הצהרים, הצגה יומית ובערב, מועדון התיאטרון או קונצרט עם ההורים".   בשירותו ככתב צבאי בגלי צה"ל, כיסה סוקר אירועים ביטחוניים מרכזיים ופעמים רבות מצא עצמו משדר לתקשורת העולמית לאחר שנכנס עם הכוחות לשטח. שותפו לחדר במלון "חיים" בתל אביב היה יהודה ברקן (אז ברקוביץ'), בתקופה בה שירת בלהקה צבאית. 

תחילתה של קריירה מרתקת

התנסות משמעותית זו היוותה עבור סוקר צוהר לעולם זה, בו עסק בשנים הבאות. בהשראת הסרט האיטלקי "החיים המתוקים" של פליני החליט להיות עיתונאי ועשה חיל בתחום זה. "היה לי כלל קבוע", הוא מספר,  "נהגתי לכתוב את הכותרת למאמר – ומשם, הכל זרם". בהמשך, צפייה בסרט נוסף של הבמאי פליני,"שמונה וחצי", השפיעה על המשך הקריירה בתחום הקולנוע.

בשנת 1966 קיבל סוקר הצעה מפתה: לנסוע ללמוד בקנדה במכללה גבוהה לתקשורת המונים שכללה לימודי עיתונות, רדיו וטלוויזיה. באותם ימים עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ. המכללה התחשבה בניסיונו המרשים בתחום העיתונאות והוא התקבל ישר לשנה השלישית, אותה סיים בהצלחה.

ביוני 1967, נימנה סוקר כעיתונאי בצוות ההסברה בתערוכה העולמית "אקספו 67" במונטריאול. היו אלה ימים מתוחים בהם היה צמוד למקלט הרדיו לשמוע חדשות מהארץ, סמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים. באחד הימים, כאשר התכנסו כמה חברים בחדרו של אחד הדיפלומטים לשמוע חדשות מהארץ, נשמע לפתע קול שירה לבבי מהחדר. היה זה שלמה קרליבך, ששר מכל הלב "עם ישראל חי", עד השעות הקטנות של הלילה. באותם רגעים, הרגיש סוקר צורך עז לשוב מיד ארצה.

"נחתנו בארץ", הוא מספר, "בעיצומה של המלחמה, ממש ביום בו שוחרר הכותל. עוד באותו יום הגעתי לכותל. אני זוכר היטב את הצנחנים, ספוגי זיעה ודם.."

לאחר המלחמה, נתמנה כמנהל אולפן של הטלוויזיה החינוכית והיה בין מקימי הטלוויזיה הישראלית בשנת 1968. באותה תקופה הופיע תדיר על המסך וחש שהוא מאבד את פרטיותו. הוא החליט לעזוב את הטלוויזיה ועבר לגור בלונדון, שם עשה חיל בהפקת סרטים. בפסטיבל קאן, שנתיים מאוחר יותר, הפך לעוזרו של פרמינגר, מפיק ובמאי הסרט "אקסודוס" ועבד עמו בסרט שהפיק בקורסיקה.

בין מלחמת יום הכיפורים לחלום ההוליוודי

בשנת 1973, התגורר סוקר בכפר האמנים עין הוד וכבעל הזיכיון על האמפיתיאטרון, הפיק אירועים ומופעי מוסיקה שזכו להצלחה רבה. במקביל, התמחה בהפקת סרטי פרסומת והפיק בין היתר את סרטי תעמולת הבחירות של אריק שרון ושל שלמה להט (צ'יץ') לעיריית ת"א.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, דיווח מהחזיתות ככתב צבאי ואף זכה לראיין את שר הביטחון משה דיין בראיון בלעדי במהלך הטיסה במסוקו, בו הודיע על הפסקת האש.

שנתיים מאוחר יותר, הוזמן סוקר ע"י חברת הפקות אירופאית להפיק סרט תיעודי על הקרנבל בריו. בסיום הפרויקט בברזיל, החליט לקחת חופשה בת שנה בקליפורניה, לניקוי ראש. בסופה של שנה מהנה, מצא עצמו יושב על ספסל בסן פרנציסקו, ללא פרוטה (סנט) בכיסו.

"כאשר הקיץ עם שחר, מצאתי למרגלות הספסל עיתון בו בלטה מודעת פרסומת גדולה הקוראת לבוא ל"ישראל, ארץ השמש". התקשרתי למספר הטלפון במודעה וביקשתי לקבוע פגישה. כתובת המשרדים, למרבה ההפתעה, הייתה לא הרחק משם. התקבלתי לפגישה עם בעלי חברת ההפקות והצעתי לעשות סרט פרסומת לעידוד התיירות לישראל. תוך זמן קצר נחתם החוזה ומצאתי עצמי במעבר חד מהספסל המיותם עליו ישנתי, ללא פרוטה בכיסי, לטיסה במחלקת VIP לארץ, להפקת הסרט, שזכה להצלחה רבה."

בד בבד, הפיק סוקר בארץ תשדירי בחירות ולקח את אמו למסע מחוף לחוף בארה"ב. בינתיים, חברת ההפקות world stage שהייתה אז בחיתוליה, חיפשה אתר בו תוכל לממש את השיטה שהמציאה, שלא הייתה קיימת עדיין, להעברת שידורים חיים של מופעים ואירועים על מסך ענק. הוא איתר מקום מתאים ומכאן ואילך דרך כוכבו: אירוע ההשקה, אליו הגיעו המוזמנים בלימוזינות מפוארות, הופק על ידו.

קולות העבר בחופי קליפורניה

פעמיים בשבוע, נסע סוקר בשעת ערביים לחוף וניס הקליפורני שאהב, לתפוס מעט שלווה בים האירועים ולהביט בשקיעת השמש. באחד הימים, ביושבו על החוף, שמע לפתע קולות שירה שנשמעה לו מוכרת מהעבר הרחוק.

"התקרבתי כמהופנט לעבר הקולות, שהלכו והתגברו. מה הייתה רבה התרגשותי לשמוע את שירת "כל נדרי" בוקעת מבית כנסת "אהבת ישראל" ששכן על החוף, שעד אז  לא הבחנתי כלל בקיומו.

השירה המרגשת החזירה אותי באחת, ליום הכיפורים בילדותי בחיפה, בפעם היחידה בשנה בה הלכתי עם הוריי לבית הכנסת על הר הכרמל. חשבתי שאני חולם.

במשך שעה ארוכה עמדתי מול הים בעיניים דומעות. באותו רגע, הבנתי עד כמה התרחקתי, עד כדי כך ששכחתי את היום הקדוש ביותר. התביישתי, שהתרחקתי כל כך משורשיי. באותו רגע, הרגשתי שנשמתי זועקת. שם, בחוף נידח בלס אנג'לס, נזכרתי ביהודי שבתוכי והחלטתי לעשות "קאט", ולחזור ארצה. חזרתי לדירתי וכתבתי על המראה בגדול.

"האבנים המתגלגלות"

"עוד באותו ערב, חזרנו למעגל העשייה האינטנסיבי: הפקת אירועים גדולים ומורכבים, שידור קונצרטים ומופעי רוק על מסכי ענק, של הלהקות הידועות, בהן "האבנים המתגלגלות", "סנטנה", ועוד. באותה עת, עבדנו במרץ על היערכות להעברת אליפות העולם באיגרוף במשקל כבד ואליפות העולם בכדורגל למסכי ענק ברחבי אמריקה באמצעות לוויין. מדבר בשנות ה-70, זה היה חדשני לאותה תקופה".       

בתוך קלחת העשייה התובענית, נזכר סוקר שתוך זמן קצר התחייב לעצמו לעלות על מטוס לישראל. עדיין מנסה לעכל את התובנה, איך "כל נדרי" אקראי בחוף ים בניכר, גרם לו לשנות את כל מהלך חייו.    

שלושה חודשים לאחר מכן, נדהם נשיא חברת ההפקה לשמוע על החלטתו  לעזוב הכל ולנסוע לישראל, בעיצומה של תקופת עשייה מוצלחת במיוחד.

מהוליווד לישראל

ב31.12.1978, לאחר שבועות של לבטים, עזב סוקר את החלום ההוליוודי הגדול ונחת בארץ. "הגעתי לארץ לפנות בוקר", הוא מספר, "מותש לאחר שתי יממות ללא שינה, מצאתי את עצמי נוהג ברכב השכור משדה התעופה לירושלים, במקום לתל אביב. באשמורת בוקר הגעתי לכותל המערבי.

עמדתי נרגש מול הכותל, ולפתע הבחנתי בחנוכיית ברזל גדולה, בה דלקו שרידיו של הנר השמיני. היה זה היום האחרון של חג החנוכה, ואני כלל לא ידעתי…"

זמן לא רב לפני חזרתו בתשובה, הפיק סוקר מפגשי תרבות תחת הכותרת "כוכב בעירי": האחד במוזיאון חיפה והשני, במועדון צוותא החיפאי. באותו זמן, כבר החל את תהליך החזרה בתשובה, אך הציציות נותרו במכנסיים".

"כמי שעסק בהפקת אירועים גרנדיוזיים, כאשר חזרתי לארץ התבשל בי רעיון: להפוך את חזית ממגורות דגון למסך עצום ממדים ולהקרין עליו שידורים חיים, של סרטים ומופעים. זה היה הופך את מורדות הכרמל לאמפיתיאטרון הגדול בעולם! אפילו נפגשתי בזמנו עם דר' ראובן הכט, אך לא קידמתי זאת, מכיוון שנכנסתי לעולם התשובה. אם פעם זה יקרה, דעו מי הגה את הרעיון, אי שם בשנות ה-70…"  

לאחר השלמת תהליך התשובה, כתב סוקר מאמרים בעיתון "המודיע", ושידר בשידורי הרדיו הפיראטי מלב ים בערוץ 2000 ו"קול הנשמה", בנושא פרשת השבוע.      

מפגש מחודש

המפגש האקראי והמרגש עם הרב סוקר בסמטאות ירושלים, ב-26 בפברואר, הוליד מפגש נוסף. סקרנותי מדמותו הססגונית הובילה אותי לבקשו להתראיין לכתבה זו. לשמחתי, נענה לבקשתי.  

כאשר הגיע סוקר באחרונה לחיפה, ביום השנה לפטירת אביו, גילינו, צירוף מקרים נוסף: שם אבי ז"ל, הוא דוד וקברו מצוי ב"שער תמר", לא הרחק מקבר אביו.  

לפני כחצי שנה, התקיים מפגש מחזור של חבריו לכיתה בבית הספר היסודי. מפגש מרגש לאחר 60 שנה. חבריו לכיתה לא ידעו על חזרתו בתשובה. מרחוק, שמע את אחד מהם שואל ומצביע לעברו: "זה משגיח הכשרות"?

סוקר אוהב הומור והוא חסיד של נוסטלגיה. "עברתי דברים דרמטיים וטראומטיים", הוא מספר. "פעמים ניצלתי ממוות. חיים מלאי תהפוכות. אך לו הייתי צריך לחיות את חיי מחדש – לא הייתי משנה בהם דבר. אני מרגיש התחדשות. לוקח את כל מה שהיה – ומתחיל מחדש, כאילו מעולם לא התחלתי". 

ההודיה

"בילדותי לימדוני הוריי לומר תודה כאשר מקבלים דבר-מה. למדתי, שכאשר מקבלים סוכריה ואומרים תודה, מקבלים עוד אחת. גם אצל הקב"ה, ככל שאומרים יותר תודה, מקבלים יותר…"     

את "ספר התודה" הפיק סוקר לקראת יום הולדתו ה-60, לפני כ-15 שנים וחילק את עותקיו למשתתפי האירוע. "אני מרגיש תפקיד חשוב בהודיה, הוא מסביר. "להודות על מה שיש לנו – ולגרום לאחרים להודות. זו תרופת פלא, מילה אחת קטנה שאומרת הכל…" שמחתי לקבל עותק בצירוף הקדשתו האישית.

באירוע, בירך אותו חברו, הרב אורי זוהר, בברכת "עד 121". "שזה לא יבוא פתאום", הסביר הרב זוהר בהומור האופייני לו.