האם אפשר לקבל פיצויים על תאונת פגע וברח במתכוון ?
האם יש הבדל בין תאונת פגע וברח במתכוון ע"י צד שלישי לבין תאונה שהנהג גרם לעצמו במתכוון ?
ננתח זאת באמצעות דוגמא אמיתית:
לבית המשפט הוגשה תביעה ע"י עורך דין תאונות דרכים, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, כנגד "קרנית" – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, לאחר שלטענת התובע מדובר היה בתאונת פגע וברח וזהות הרכב אינה ידועה.
"קרנית" טענה כי המקרה אינו בא במסגרת החוק שכן מדובר היה בתאונה במתכוון שאינה מהווה תאונת דרכים המקנה זכות לפיצויים לפי החוק.
תיאור הנסיבות העובדתיות של המקרה:
התובע עבד כנהג משאית והתבקש התובע ביחד עם נהגים אחרים להגיע לעיר תל-אביב לשם פינוי אשפה לאור שביתת עובדי התברואה בעיר.
לטענת התובע בהגיעו למקום האיסוף הבחין כי קבוצת אנשים אשר החזיקו בידיהם אבנים וברזלים, החלו להתקרב למשאיות האשפה והחלו להכות במשאיות ולשבור כל מה שיכלו לשבור.
כאשר התקרבו האנשים לעבר משאיתו החליט לברוח ונעצר ברמזור.
לפתע הגיע לצומת רכב, ירדו ממננו מספר אנשים שהוא לא הכיר, פינצ'רו שני גלגלים במשאיתו של התובע, שברו את שמשת הנהג ותקעו ברזלים בגלגלים (דוקרן).
התובע טוען שהוא ירד מהמשאית על מנת לסלק מוט הברזל אשר תקעו בגלגלי המשאית, הוא הצליח להוציא את מוט הברזל והלך הצידה כדי להניחו בצד, כי חשב שהרכב, על נוסעיו נסע.
לפתע פגע בו הרכב הטיח אותו לאדמה, וגרר אותו על הכביש מספר מטרים.
הרכב נמלט ממקום האירוע, מבלי שהוא הספיק לרשות את מספר הרישוי שלו בשל ההלם ועוצמת הפגיעה
מיד בסמוך לאירועים התראיין התובע לעיתון "ידיעות אחרונות" ושם סיפר כי היו אלה עובדי מחלקת התברואה בעירייה או שלוחיהם שפגעו במכונית ודרסו אותו, כפי שפגעו גם בנהגים אחרים קודם לכן עוד בנקודת האיסוף.
באותה כתבה וכך גם בחקירתו ע"י החוקר מטעם חברת הביטוח, קשר התובע באופן ברור בין מעשי התוקפנות לבין הפגיעה של הרכב בו.
עורך דינו של התובע ביקש למעט מהוודאות שבין מעשי הבריונים לבין הפגיעה של הרכב בתובע, אלא שהתובע חזר גם בחקירתו הנגדית על הקשרם של הדברים.
דברים אלו תואמים גם את האמור בדו"ח החוקר, ביחס לעדים אחרים – קרובי משפחה ושכנים של התובע – שגם הם חזרו על כך שלתאונה קשר לאירועי הבריונים כפי שמסר להם התובע ממש בסמוך לאירועים.
לאור האמור לעיל, בית המשפט פסק כי אכן מדובר בתאונה במתכוון.
טענות עורכי הדין במשפט:
עורך הדין של "קרנית" טען כי בתיקון מס' 8 ביקש המחוקק להחריג מתכולת החוק מעשים מכוונים. לטענת "קרנית" פגיעת התובע ע"י הרכב היתה פגיעה מכוונת והנזק נגרם ע"י הפגיעה עצמה. מכאן שהמקרה אינו בגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק.
עורך הדין של התובע טען שהתאונה במתכוון, הקבועה בחוק, אין משמעה תאונה במתכוון ע"י צד שלישי אלא תאונה שהנהג גרם לעצמו במתכוון.
על כוונה זו מעידות מהמילים "של אותו אדם" שבסעיף 1 לחוק וכן מתוך הגישה כי את החריגים לחוק יש לפרש על דרך הצמצום.
לשיטתו במקרה שהנפגע אינו יודע את זהות הפוגע בו במתכוון – אזי קמה החובה על "קרנית" לפצותו מכוח סעיף 12 (א) (1) לחוק.
מה אומרת הפסיקה ?
בפסק-הדין בעניין ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות, נדרש אמנם בית המשפט לשאלה האם התגודדות נכללת בגדר החזקה הממעטת של תאונה במתכוון שבסעיף 1 לחוק. וכדבריו של כב' הש' אור שם: "בנסיבות העניין, השאלה המצריכה דיון מתמקדת בשאלה מיהו "אותו אדם" אליו מתייחס הסעיף. האם "אותו אדם", אשר המעשה המכוון נועד לפגוע בו, עשוי להיות גם מחולל המעשה המכוון שהתכוון לפגוע בעצמו או שמא "אותו אדם" חייב להיות אדם אחר שמחולל המעשה המכוון התכוון לפגוע בו? לשון אחר, האם החזקה הממעטת חלה גם על מעשה התאבדות או שמא היא כוונה לפעילות עבריינית בלבד אשר מאופיינת בכך שמחולל התאונה מבקש לפגוע באדם אחר?".
כב' הש' אור סקר את ההיסטוריה שהביאה לתיקון סעיף 1 לחוק ולהחרגת תאונה כמתכוון כמפורט בסיפא של הסעיף וזאת לאור פסק-הדין בפרשת ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ והוא סיכם כך: "אכן, לשון החזקה הממעטת אינה מפרטת באופן חד משמעי האם היא חלה על מעשה התאבדות. עם זאת, עולה בבירור כי מבחינה לשונית, אין החזקה הממעטת מבחינה בין הנפגעים השונים על בסיס זהות מחולל התאונה. היא אף אינה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון – פעילות עבריינית או התאבדות. כל שנדרש על פיה הוא, שהמעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם ספציפי. לפיכך, מבחינת לשונה, החזקה הממעטת חלה אף על מתאבד שהתכוון לפגוע בעצמו".
על-פי הניתוח שעורך כב' הש' אור בפסק-דין זה – אין כל ספק שתאונה במתכוון שנגרמת לצד תמים ע"י צד שלישי נכנסת בגדר החריגים לחוק.
מתוך כך הוא מגיע למסקנה שאף התאבדות נכנסת לגדר החריגים לחוק.
מה אומרת הספרות המשפטית ?
גם כב' הש' ריבלין הביע דעתו בספרו תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים, כי אין לערוך אבחנה בין צד שלישי שהנוהג ביקש לפגוע בו לבין הנוהג עצמו שכיוון את התאונה. ראה דבריו עמ' 240-238 למהדורה השלישית. באשר למסוימות האובייקט שבו מבקשים לקבוע הוא מוסיף ומציין:
"לעומת זאת, מי שמתכוון לציבור מסוים ופגע באחד מבני הציבור – "השיג את מטרתו" – וכוונתו מוציאה את ההתרחשות מגדר תאונת דרכים".
כב' הש' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו מפרש את התיבה – "אותו אדם" שבסעיף 1 לחוק כמכוון רק למצב שבו צד א' מסב נזק לצד ב' שבו התכוון לפגוע. לשיטתו אין התיבה "אותו אדם" כוללת בתוכה גם פגיעה של אדם בעצמו.
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט פסק, לאור גישתו של השופט אור בפרשת לזר ודעתם של השופטים ריבלין ואנגלרד בספריהם, כי המקרה שארע לתובע, אינו בגדר תאונת דרכים כמשמעותו בחוק והתביעה נדחתה.
עורך דין רונן פרידמן מתמחה בתביעות נזיקין ומייצג מבוטחים בתביעות נגד חברות הביטוח. עו"ד רונן פרידמן הינו יוזם פרויקט "האנציקלופדיה המשפטית", כותב מאמרים משפטיים ותקצירים מפסיקת בתי המשפט בישראל.