העניין עם שלוש נקודות …

באוויר משתפך ערפל כחלב והעיר היא תכולה וורודה
ומרחיב האדם את ליבו הנרעב לשכרון האביב (נקודה).

אהלן, מה שלומכם?

בשפכטל לא תמחקו לי את החיוך אחרי הבית הזה שכתבתי פה למעלה, מתוך "שיר עם סימנים" של אלתרמן. היום יש לי חדשות, אבל קודם…

שלוש נקודות!

שלוש נקודות מציינות היסוס, הפסקה, השהיה או מידע נוסף שהקורא אמור להסיק בעצמו. הן ראויות לגמרי לשימוש מעת לעת, אבל אני ממליץ בחום להימנע משימוש יתר, כי הנטייה הזו מלמדת בעיני קוראים מסוימים על כושר ביטוי חסר או אוצר מילים מוגבל. ובכלל, לפעמים הקורא הסביר לא מבין מה רציתם להגיד עם שלוש הנקודות האלה.

ואם ריבוי שלוש נקודות זה רע למדי, הרי…שחיבור…מילים…או משפטים…בצרורות של שלוש נקודות… הוא מזעזע. כשאני רואה את זה אני חושב לעצמי, "שפת מורס", או "אלוהים, יורים עלינו! שמישהו יעשה משהו!"

בכל מקרה, אחרי שלוש נקודות יבוא רווח. לא מצמידים אותן למילה שאחריהן.

צורות דומות ומזעזעות אף יותר כוללות שלוש נקודות שהביאו את החבר'ה…… וגם שלוש נקודות שעברו ניתוח לשינוי מין והפכו לפסיקים,,,,, עכשיו, דונט גט מי רונג, אני לגמרי בעד הגדרה מגדרית עצמית, אבל אנא מכם, לא בכתב.

דברים שגורמים לך לעשות אוו אהלן אהלן. והיום, ארוך ורוחני, #סליחה #קחואוויר

כתיבה היא עסק מתעתע. היא אומנות אבל היא לא רק אומנות. היא מלאכה אבל היא לא רק מלאכה. כתיבה היא גם משהו אחר לגמרי. היא גם כלי לניקוי התודעה, כלי רוחני, לא עלינו, שהופך את האדם הכותב למישהו טוב יותר. אפשר לדבר על זה מפה ועד בכלל, אבל לדבר על זה לא נותן כלום. לכתוב את זה, מנגד, עובד כמו הוקוס פוקוס. זה קסם שאי אפשר להסביר אותו, אבל לגמרי אפשר לצפות אותו. הוא קורה כל פעם מחדש.

איך זה קורה?
מה התהליך האלכימי שקורה ושהופך אותנו לאנשים קצת יותר טובים ומודעים באמצעות הכתיבה?

אין לי צל צלו של מושג.

אני גם לא לגמרי מבין איך אדם יכול ללמוד תוך כדי כתיבה, איך עצם הכתיבה על נושא כלשהו מפתחת רעיונות חדשים לגמרי לגבי הנושא, שלפעמים הם מטופשים לחלוטין, אבל לעתים הם גם פריצות דרך וגאונות צרופה. והכל הכל בזכות המפגש הזה של אדם ומסמך.

כדי שזה יקרה גם לכם, כדי שגם אתם תהפכו לאנשים קצת יותר טובים, קצת יותר מפותחים רגשית ותודעתית, קצת יותר מוארים (כן, אני יודע, אולי נסחפתי פה. ואם זה יצא אינספיריישנל כמו "הסוד" או משהו, אז שאלוהים יסלח לי), כדי שגם לכם יתפלק לפעמים משפט כזה שגורם לאנשים לחשוב, להתרגש, לעשות אוווו (גם אם הם לא עושים אוווו בדרך כלל), יש לי עצה קטנה בשבילכם:

רק בשבילכם

לפעמים, או הרבה, פעם בשבוע או בימי שני וחמישי, מעת לעת או כל הזמן – תכתבו גם לעצמכם. וכשאני אומר "תכתבו לעצמכם", אני מתכוון, תכתבו בלי לקוח. בלי בוס. בלי "יוצר" שמחכה לחומר מהתסריטאי שלו. בלי מישהו שעומד בקצה ואומר לך, "וואלה, מצוין, אבל הייתי שמח אם היית מוסיף גם על…", או "תשמע, זה לא בדיוק מה שחיפשנו", או אפילו "אתה גאון! זה בדיוק מה שחיפשנו!"

רק לעצמכם. לבלוג שלכם, לטוויטר או לפייסבוק שלכם, למגירה, לארון, לבוידעם, למיכל הפלסטיק של סבתא ציפורה. רק לא בשביל מישהו אחר. אפשר להראות. אפשר לפרסם. אפשר לקבל פידבקים, אבל זה לא העיקר. העיקר שהערתם את האיש הקטן שכותב אצלכם בראש. הרצתם אותו קצת. אימנתם אותו טיפה. השארתם אותו פעיל. הוא הגאון שלכם. הוא ההשראה שבכם. הוא הנקבה שבכם והזכר שבכן. היא הנותנת והמקבלת והמרגיזה והמתפלפלת. כשהשריר הזה עובד, יקרו דברים טובים בטקסטים שלכם.

אני לא יודע למה, אני לא יודע כמה ואיך ומתי – אבל אני יודע בביטחון מוחלט שיש קסם בכתיבה, ויש לי יסוד להאמין שהקסם הזה נמצא בדיוק שם, במקום שבין האדם לעצמו. במקום שאין בו חובות ומחויבויות ולקוחות ומשקולות. רק את הבתוך עצמו.

תסמכו עלי. כדאי לכם לנסות את זה בבית.