כשאנחנו מתאהבים, האם אנחנו אוהבים אדם אמיתי, או את הדמות שאנחנו בונים לעצמנו בראש?
בתחילת קשר אנחנו רואים את בן הזוג דרך עדשה מיוחדת. אנחנו שמים לב לחיוך, לחוכמה, לחום, ליופי ולתכונות שמושכות אותנו, ומתעלמים לעיתים מהדברים שמפריעים לנו. אנחנו לא רק מכירים אדם, אנחנו גם יוצרים סיפור סביבו. אנחנו משלימים את החסר באמצעות הדמיון.
אנחנו נוטים להשלים את מה שאנחנו עדיין לא יודעים עליו באמצעות הדמיון והציפיות שלנו.”
או, אם רוצים ניסוח יותר חזק לעיתון:
“כשאנחנו עדיין לא מכירים את האדם לעומק, אנחנו ממלאים את החסר בדמיון: רואים בו לא רק את מי שהוא, אלא גם את מי שאנחנו רוצים שיהיה.
מכאן עולה שאלה פילוסופית: האם אהבה מבוססת על המציאות או על אשליה?
ייתכן ששניהם נכונים. האהבה מתחילה פעמים רבות בדימוי, אך היא נבחנת כאשר הדימוי פוגש את המציאות. בתקופת ההתאהבות אנחנו עלולים לראות את האדם כפי שהיינו רוצים שיהיה. אנחנו מפרשים מחווה קטנה כהוכחה לאהבה, התנהגות מסוימת כאכפתיות, ולעיתים אפילו חסרונות כ”תכונות מקסימות”.
ואז מגיע הזמן שבו הפנטזיה פוגשת את חיי היומיום. אחרי כמה שנים אנחנו שומעים משפטים כמו “הוא השתנה” או “היא כבר לא אותה אישה”. אבל האם בן הזוג באמת השתנה, או שאנחנו פשוט הפסקנו לראות אותו דרך עיני ההתאהבות?
ייתכן שגם האדם עצמו השתנה. אנשים משתנים במהלך החיים. הקריירה משתנה, ההרגלים משתנים, הגוף משתנה, סדרי העדיפויות משתנים וגם הצרכים הרגשיים משתנים. לכן זוגיות ארוכה אינה יכולה להתבסס רק על האדם שהכרנו ביום הראשון.
אהבה אמיתית אולי מתחילה דווקא ברגע שבו אנחנו מגלים שהאדם שמולנו אינו מושלם. יש לו חולשות, פחדים, הרגלים ודעות שאינן תואמות את שלנו. השאלה היא האם אנחנו מסוגלים לאהוב אותו גם לאחר שהפנטזיה מתפוגגת.
אבל כאן נמצא פרדוקס מעניין: אולי זוגיות טובה זקוקה למידה מסוימת של אשליה. אם היינו רואים את כל החסרונות של האדם כבר ביום הראשון, ייתכן שלא היינו נותנים לאהבה הזדמנות להתפתח. במובן הזה, האשליה אינה בהכרח אויב האהבה. לפעמים היא הדלת שדרכה האהבה נכנסת לחיינו.
אולם היא אינה יכולה להחזיק את הזוגיות לנצח. בשלב מסוים צריך להחליף את הדמיון בהיכרות אמיתית.
לכן השאלה אינה אם אנחנו אוהבים את האדם האמיתי או את הדימוי שלו. אולי כל אהבה מתחילה בדימוי, ורק עם הזמן מקבלת הזדמנות להפוך לאהבה של אדם אמיתי.
והמבחן הגדול של הזוגיות הוא פשוט: האם אנחנו עדיין בוחרים באדם שמולנו גם אחרי שגילינו מי הוא באמת?
כשאנחנו מתאהבים, האם אנחנו אוהבים אדם אמיתי, או את הדמות שאנחנו בונים לעצמנו בראש?
בתחילת קשר אנחנו רואים את בן הזוג דרך עדשה מיוחדת. אנחנו שמים לב לחיוך, לחוכמה, לחום, ליופי ולתכונות שמושכות אותנו, ומתעלמים לעיתים מהדברים שמפריעים לנו. אנחנו לא רק מכירים אדם, אנחנו גם יוצרים סיפור סביבו. אנחנו משלימים את החסר באמצעות הדמיון.
אנחנו נוטים להשלים את מה שאנחנו עדיין לא יודעים עליו באמצעות הדמיון והציפיות שלנו. או, בניסוח אחר: כשאנחנו עדיין לא מכירים את האדם לעומק, אנחנו ממלאים את החסר בדמיון, רואים בו לא רק את מי שהוא, אלא גם את מי שאנחנו רוצים שיהיה.
נכון שבתת מודע ידעתם את זה?