בשבוע שעבר הכריזה עיריית חיפה שהיא מוציאה לדרך ״מהפכת כבישים״ בעלות של 70 מיליון שקל לחידוש ושדרוג הכבישים והפיכת הנסיעה ״ליותר נוחה״. נניח בצד (וזה לא פשוט) את העובדה שההכרזה הבומבסטית הזאת במקרה הגיעה באותו השבוע בו העלו לנו שוב את הארנונה ב-3.05% ונתרכז במהות. דווקא בעירייה שטוענת שוב ושוב שהיא בקושי סוגרת את החודש בחרו לקחת מהכיס שלנו סכום משמעותי כדי שיהיה נעים לנסוע ברכב, לא כדי שיהיה נעים ללכת ברגל, לקדם מרחבים ציבוריים נעימים, לחזק קהילות, לעודד עסקים מקומיים, לשפר את הנגישות לתחבורה ציבורית ונו… הבנתם אותי, לשים את האדם במרכז ולא את קופסת הפח שמעבירה אותנו ממקום למקום.
חיפה מנגנת את התקליט הזה כבר 50 שנה, ואפילו שהתקליט שרוט, המוזיקה חורקת לא נעימה לאוזניים ומבריחה את כל המבלים מהמסיבה ועדיין ממשיכים לנגן אותו בדבקות. במשך שנים רבות מודדים כאן את ה״הצלחה״ בסטטיסטיקות יבשות כמו כמות יח״ד שנבנו השנה, כמה כסף הושקע בריבוד כבישים, מה הגובה של המגדלים החדשים וזה פשוט לא עובד. הגיע הזמן שחיפה תאחה את הפצעים שלה ותאמץ חזון חדש של תכנון, מה שבעולם כבר ממש לא נחשב חדש.
פרדיגמה חדשה – מדדים איכותניים להתחדשות
התחדשות עירונית בחיפה איננה פרויקט של חיזוק מבנים. היא פרויקט של חיבור השכבות. כאשר בוחרים לחיות בחיפה לא מחפשים רק נוף למפרץ מהמרפסת או חניה בוחרים מסגרות חינוכיות לילדיו, פארקים לשחק עם הילדים ולשתות בהם קפה, את הרחובות בהם אימהות יעבירו את חופשת הלידה שלהם בנוחות וביטחון. כיום ישנה תופעה שבכל הארץ הבניינים והדירות נראים אותו הדבר ולכן, אנשים מכל הארץ לא מחפשים רק דירה הם מחפשים תחושת שייכות מקומית בדמות קהילה, תרבות ופנאי.
בפרויקטים המצליחים, השאלה החשובה היא לא כמה יחידות דיור נוספו אלא האם נוצרו קשרים בין האנשים שגרים שם? האם הפרויקט מייצר חזיתות מסחריות ושטחים ציבורים? האם הוא שומר על העצים הוותיקים בכרמל ומשמר את האדריכלות? האם השכונה מרגישה כמו קהילה, או רק כמו מקום מבודד לישון? תכנון נכון מעמיד את איכות המפגש האנושי במרכז, לא את הסטטיסטיקה של מנופי הבנייה.
המרחב שביניהם הוא לב העיר
לא המבנים ההיסטוריים המפוארים של הדר או העיר התחתית כשלעצמם יחיו את חיפה אלא המרחבים שביניהם. הרחובות, הכיכרות והוואדיות העירוניים צריכים להפוך למקומות שאנשים רוצים לשהות בהם, לא רק לעבור דרכם בדרך לעבודה. זו תפיסת ה-Placemaking בגרסתה החיפאית: להפוך את הרחוב מהסיוט הלוגיסטי של התושב, ל"סלון" שלו. להחייאת המרחב הציבורי נדרש גם רחוב שנשאר חי, תוסס ובטוח, שמאפשר לעסקים מקומיים להצליח ומשאיר את הפעילות הכלכלית בתוך השכונה ולא רק במתחמים מסחרים וקניונים רחוקים ומנותקים בצ׳ק פוסט וחוף הכרמל.
משב רוח מרענן בנושא הגיע השבוע מחוף בת גלים עם תחילת העבודה לפיתוח טיילת החוף במקטע של רחוב רציף אהרון רוזנפלד. לראשונה זה הרבה זמן עיריית חיפה מתעדפת בגלוי את הולכי הרגל ורוכבי האופניים על פני הרכב הפרטי שכן, העבודות מבטלות כ-100 מקומות חניה על קו החוף. אין ספק שישנה פגיעה בציבור המגיע לחוף עם הרכב אך היא נחוצה למען אלפי המבקרים המגיעים לשכונה ויחד עם גן המשחקים החדש יצור מרחב ציבורי מודרני, נעים, מזמין שמאפשר לקהילה ולעסקים לשגשג. את הבעיות אפשר לתקן בעזרת חיזוק התחבורה הציבורית, הצבת לוקרים למבקרים והסדרת החניה באזורים אחרים בשכונה.
מאפיין נוסף של חיפה הוא הגיוון האנושי והחיים המשותפים שהם לא רק סיסמה או קישוטים בחגים, הם התשתית הקיומית של העיר ולהם צרכים ודרישות שונות. הצלחת המרחב תלויה בבניית החזון העירוני יחד עם התושבים: יהודים, ערבים, יוצאי ברית המועצות, צעירים וותיקים. כשהקהילה שותפה ליצירת הרחוב שלה, היא הופכת לשותפה גם בהצלחה שלו. בעיר מורכבת וייחודית כמו חיפה, ראש עיר איננו רק מנהל תקציבים, מתחזק כבישים או מנהל משברים, עיקר תפקידו הוא להוביל בתהליך איטי אך סדור בניה של אמון ולחבר בין אוכלוסיות. כך מובילים צעד אחר צעד חזון עירוני ותרבותי ברור, כזה שמחזיר לתושבים את הגאווה המקומית ואת תחושת השייכות לעיר שלהם.