אלף ימים מאוקטובר,
ואלף לילות של חשבון נפש.
מאותו בוקר שנצרב,
שבו השתנה לעד הדופק.
יום של מחדל שלא יישכח,
יום של טבח שאין לו שם,
בתים שנשרפו, חיים שנגדעו,
ודממה שזעקה אל העולם.
אלף ימים –
והחטופים כולם כבר שבו הביתה,
חלקם בחיים אל חיק משפחותיהם,
וחלקם בארונות של גבורה,
שהדגל עוטף את ארון הקבורה.
הם שבו לאדמת הארץ
כדי לסגור מעגל של כאב ותפילה.
ובתוך החשכה קמה הגבורה –
לוחמים ולוחמות,
אזרחים שהפכו למצילים,
רופאים, מתנדבים,
עם שלם שנשא את חברו.
אך לגבורה היה מחיר.
בתי עלמין התמלאו,
כיסאות נותרו ריקים,
וילדים למדו מוקדם מדי
מה פירוש המילה "אובדן".
ובכל זאת,
מתוך ההריסות צמחו ידיים בונות.
שדות שבו להוריק,
קהילות שבו להתחבק,
והלב למד מחדש
להאמין במחר.
אבל המלחמה
עדיין לא הסתיימה.
הפצע עוד פתוח,
הדאגה עוד נושמת,
והתקווה עוד ממתינה
לשלום אמיתי ושלם.
אלף ימים מאוקטובר –
לא רק מספר בלוח השנה.
זו צוואה לזכור,
להפיק לקחים,
להגן על הבית,
ולבנות כאן עתיד טוב יותר.
נוכל לומר שמתוך המסע הארוך הזה
אנו קמים ומתאוששים,
ובתוך התקווה החדשה
נישא בלב גם את הכאב.
כי את הכאב חייבים לזכור ולנצור,
שלא יעלה עליו אבק,
שלא יישאר מאחור ויסחף
אל רוחות המרחקים,
ושלא ייבלע
בתוך “הימים הארוכים העצובים”.
עצוב עצוב עצוב