המלחמה הרב-זירתית הממושכת הציבה את ישראל בפני אתגר שאינו רק צבאי, אלא גם תעשייתי ולוגיסטי. מושג “כלכלת החימושים”, שבעבר נדון בעיקר בדרגים מקצועיים, הפך לחלק מרכזי בקבלת ההחלטות הביטחונית. גורמים בצה״ל, במשרד הביטחון ובמכוני מחקר מזהירים כי קצב צריכת החימושים גבוה בהרבה מקצב הייצור והאספקה, דבר היוצר סכנה לשחיקה ממושכת של המלאים.
ההתרעות מגיעות משלושה מוקדים עיקריים: מפקדי צה״ל ואגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, המנהלים באופן יומיומי את חלוקת החימושים; משרד הביטחון, המתמודד עם עומס בשרשראות האספקה והגבלות ייצוא מצד מדינות זרות; ומכוני מחקר כמו המכון למחקרי ביטחון לאומי, המדגישים כי תפיסת “הצבא הקטן והחכם” אינה מתאימה עוד למלחמות שחיקה ארוכות.
הספרות האסטרטגית מדגישה כי במלחמות מודרניות הניצחון תלוי לא רק בכוח הלוחם אלא גם ביכולת התעשייתית להמשיך לייצר אמצעי לחימה בקצב גבוה. חוקרים בתחום מדברים על חשיבות “בסיס התעשייה הביטחונית, כלומר שמירה על קווי ייצור פעילים שניתן להרחיב במהירות בשעת חירום. לפי גישה זו, עצמאות בייצור תחמושת, פגזים וחומרי גלם היא תנאי הכרחי לחופש פעולה מדיני וצבאי.
המחסור מורגש בתחומים רבים: פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ״מ, פצצות חכמות מסוג JDAM, טילי יירוט של “כיפת ברזל” ו“קלע דוד”, ואף חומרי נפץ וחומרי הודף. דוגמה בולטת לכך היא תחום ההגנה האווירית: עלות טיל מיירט אחד של “כיפת ברזל” מגיעה לעשרות אלפי דולרים, בעוד שהרקטות שאותן הוא מיירט זולות בהרבה. מעבר לעלות הכספית, קצב הייצור של המיירטים מתקשה לעיתים להדביק מתקפות רחבות היקף, דבר שממחיש את האתגר הכלכלי והתעשייתי של מלחמות ממושכות.
דו״ח מבקר המדינה מותח ביקורת חריפה על מדיניות רבת־השנים של ישראל, שבמסגרתה נסגרו קווי ייצור מקומיים מתוך הסתמכות על רכש מחו״ל. במהלך מלחמת “חרבות ברזל” התברר כי מדינות שונות עיכבו או הגבילו אספקה ביטחונית, דבר שהמחיש את הסיכון שבתלות בייבוא. המבקר מצא כי לא גובשה תוכנית אסטרטגית מסודרת לשימור עצמאות ייצור בתחומים חיוניים, וכי קיימים פערים במלאי החירום ובמיפוי נקודות התלות בשרשראות אספקה עולמיות.
המסר המרכזי של הדו״ח: השקעות בתעשיות הביטחוניות המקומיות. עצמאות ייצור ביטחונית אינה רק סוגיה כלכלית אלא מרכיב יסוד בביטחון הלאומי של ישראל, במיוחד בתקופה של מלחמות ממושכות, לחצים מדיניים ושיבושים עולמיים בשרשראות אספקה.
בתגובה לכך פועלת ישראל כיום בשלושה כיוונים מרכזיים:
- הרחבת הייצור המקומי בתעשיות הביטחוניות
- האצת פיתוח מערכות לייזר כמו “מגן אור”
- שיפור ניהול המלאים והחימושים
המסקנה המרכזית היא שעצמאות ייצור ביטחונית איננה רק סוגיה כלכלית, אלא מרכיב יסודי בביטחון הלאומי של ישראל בעידן של מלחמות ממושכות ולחצים מדיניים.


צבא פצפון וגאון …אהוד ברח .
וואו! האם הם היו צריכים מאמר מדעי כדי להגיע למסקנה כל כך אינטליגנטית? מדינה מוקפת אויבים כל חייה, עם היסטוריה של מלחמות, הגיעה עכשיו, בשנת 2026, למסקנה ש… הם צריכים להיות עצמאיים בייצור ציוד מלחמה. הם האיינשטיין של האומה!
אין מצב כזה.
אפילו מצ׳טות לא ניתן לייצר כי אין ייצור פלדות מתאימות למצ׳וה.
אתם משקרים לעצמכם בכיף והנאה מרובה. ישראל לעולם לא תהה עצמאית ביצור בשל תלות מוחלטת במשאבים שאינם זמינים בישראל. למצער גם החלב החציץ והדבש, הפלא ופלא, התקלקל, נרקב. רק דם ואש יש לנו.