הבחירה במה להניח על השולחן: על יין המייצר זהות וחברה – ראיון עם ד״ר גלית רנד, ערב חג פסח שני

(חי פה) – לא לקידוש בלבד – הכוס שאנו מרימים מספרת עלינו סיפור: לפני כשנה קראתי בעיון את ספרה של ד״ר גלית רנד, שנכתב על סמך עבודת הדוקטורט שלה, ועוסק בתרבות היין. הספר פורש סיפור תרבותי מרתק דרך עולם היין, ומתאר היבטים של תפיסה חברתית, מיתוג ושייכות לקבוצות שונות באוכלוסייה. בערב חג פסח שני (חג היין) קיימתי עמה ראיון על מצבנו כחברה, דרך נקודת המבט הייחודית שמוצגת בספרה “לא לקידוש בלבד”, שבו היא מראה בין היתר כיצד היין יכול לשמש כמראה לחברה הישראלית.

ש: היום, ערב חג הפסח, בשיאה של תקופה חברתית טעונה, איך את רואה הקשר בין יין לחברה הישראלית ובתוך כך, את הקשר לספר שכתבת?

אני חושבת שהספר רלוונטי אפילו יותר היום. בספר הראיתי איך יין משקף רבדים של זהות, ערכים ומעמד, מחבר בין המסורת, המימד האישי והחברתי־פוליטי. בעשור האחרון כל המשמעויות האלו התחדדו והעמיקו: דיון על יין יכול להגיד הרבה על מי אנחנו כחברה, מה ההעדפות התרבותיות שלנו ואיזו זהות אנחנו מאמצים זהויות (ישראלית/ יהודית/ גלובלית).

בהרבה מובנים השיח הציבורי על דת ומדינה בישראל הולך ומקצין, וגם בעולמות היין יש לכך השלכות בנושאים כמו כשרות או פטריוטיות צרכנית.

את יכולה לתת דוגמה לכך?

כן כמובן. בספר הצגתי מספר משמעויות שניתנות ליין לצד הטקסיות והמסורתיות, גם הבנה, ידע ורכישת טעם, ערכים ומעמד, והרבה מאוד כחוויה קולינרית רחבה. בעשור האחרון השיח על כל אחד מהרבדים האלה התרחב והעמיק. לדוגמה, הקהל הדתי והחרדי כמו הקהל החילוני מחפשים יינות יותר איכותיים ויינות עם "סיפור". אצל חילונים יכולה להיות בחירה ביינות לא כשרים, מתוך רצון להפגין ערכים של פתיחות וליבריזליזם.

מה מקומו של היין בפסח כיום?

במסורת היהודית אין ארוחת שישי או חג, בלי יין ובפרט בסדר פסח, ואני חושבת שלא מסתפקים בארבע כוסות. כשמתכנסים יחד זאת הזדמנות ליהנות מיינות מיוחדים ולחלוק בחוויה, "כי יין לא שותים לבד". הציבור הישראלי מחפש יינות איכותיים ומגוונים יותר, והשיח סביב הבחירה ביין כזה או אחר הפך לחלק מהחוויה התרבותית גם בערב חג.

אז לדעתך הבחירה ביין מהווה פלטפורמה לביטוי חברתי פוליטי?

הבחירה במה להניח על השולחן היא אקט של שייכות במודע או שלא. מי שרוצה לבטא ערכים של ציונות ולוקל פטריוטיות יבחר ביין "כחול לבן", יהיה מי שירצה לבטא תחושת לאומיות או תמיכה בהתיישבות ביהודה ושומרון, ואחר ירצה לבטא ערכים של אינדיבידואליזם, ליברליזם וגלובליות שיבחר ביין בוטיקי. אז כן, הכוס שאנחנו מרימים מספרת עלינו סיפור שהוא מעבר לטעם הפיזיולוגי.

איך את מסבירה את הרגישות סביב סוגיית הכשרות?

הכשרות היא מעין "כרטיס כניסה" למרחב הציבורי הישראלי. מהצד של היצרנים זו החלטה כלכלית ואסטרטגית מורכבת: האם לוותר על כשרות בשם חופש היצירה והזהות החילונית, או להיות כשרים כדי להגיע לקהל רחב יותר. ומהצד של הצרכנים, הכשרות היא לא רק שאלה דתית-טכנית אלא סמן זהות יהודית ולכן הבחירה אם לשתות יין כשר או לא היא גם אמירה על שייכות למסורת או התרחקות ממנה.

בישראל היין נמצא על הציר שבין קדושה וחופש, מסורת מול מודרנה, זהות יהודית אל מול זהות גלובלית. הדיון במידה רבה הוא לא על יין או כשרות, אלא על כמה מסורת אנחנו רוצים, כמה פתיחות לעולם ומי מגדיר את התרבות הישראלית. ולכן, כשאנחנו מתווכחים על כשרות יין אנחנו בעצם מתווכחים על מי אנחנו כחברה.

האם ניתן לראות שינוי בתרבות היין בישראל בעשור האחרון מבחינת צריכה, מודעות ואופי הקהל?

הצריכה הממוצעת לנפש בישראל גדלה רק מעט והיא עדיין מאוד נמוכה, ביחס לאירופה למשל. לא הייתי בוחרת להשתמש בערך ממוצע כי בישראל היין הוא לא משקה יומיומי, יש כאלה שכלל לא שותים ואחרים צורכים יותר.

בישראל גם קשה לאמוד את הצריכה האמיתית כי אין ריכוז של כל פלחי השוק שבהם נמכרים היינות (במסעדות/אולמות/ מרכזי מבקרים). בכל אופן הצריכה אצלנו היא בליטרים בודדים לעומת עשרות ליטרים באירופה. השינוי הוא בעיקר בסוג היינות שצורכים, שהם כיום הרבה יותר איכותיים. כל זה הודות למודעות שהולכת וגדלה, לשיח שמתפתח, לגידול בהיצע היינות, לסדנאות והפסטיבלים, למרכזי המבקרים ביקבים ובכלל לתרבות היין שמתרחבת.

מהן מגמות הצריכה בקרב צעירים לעומת מבוגרים?

הרבה יותר צעירים מתייחסים היום ליין כחוויה קולינרית וחברתית, מבקרים ביקבים, משתתפים בטעימות, משתפים תמונות והמלצות ברשתות החברתיות, וגם לומדים עצמאית. שמתי לב שיותר נשים צעירות מתעניינות, נהנות מחוויית היין, ומשתתפות בשיח, שכמו שאמרתי קודם, נעשה מגוון יותר, רב שכבתי ורב תרבותי.

מה תפקידם של יקבי הבוטיק בתרבות היין המקומית?

ביקבים הבוטיק אפשר למצוא הרבה סיפורים אישיים של היינן או בעל היקב, וזה מספק אלמנט של חווייתיות ותחושה של אינטימיות עם היצרן. הרבה מהם מבליטים את הקשר לאזור ולטרואר (שילוב של תנאי אדמה, אקלים, טופוגרפיה, ומסורת אנושית), להעדפה האישית שלהם לסגנון יין, לחומרי גלם ולשיטות הייצור שבחרו. זה בהחלט מעשיר את הרפרטואר המקומי ומאפשר בחירה וגיוון, ויצירת לוקאל-פטריוטיזם בחוויה התרבותית הכוללת.

האם את מזהה שינוי באופן שבו הקהל החילוני והדתי צורכים יין היום לעומת העבר?

המרחבים האלה הופכים למתוחכמים יותר. הקהל הדתי והחרדי כאמור כבר מזמן לא צורך רק יין לקידוש, ומחפש בדיוק כמו הקהל החילוני איכות. זה מראה שגם בתוך המחלוקות, יש תרבות פנאי וצריכה שהופכת לשפה משותפת, גם אם הכללים הם שונים.

מה לגבי פערים מעמדיים – האם היין מצליח לגשר עליהם או שהוא דווקא מדגיש אותם?

ישנו פער בין "יינות סופרמרקט" שהם נגישים יחסית, לבין יינות אספנות יוקרתיים שמאוכסנים במרתפים ביתיים או בכספות בחנויות היין המתמחות… ביקרתי אצל כמה מהאספנים הגדולים בישראל ואפילו אני, שמכירה היטב את הסצנה נשארתי עם פה פעור.

אז כן, בהחלט!
יין הוא סמן-מעמדי ומשקף את הפערים הכלכליים בחברה. יחד עם זאת, התרחבות תרבות היין בישראל מראה שיותר אנשים מכל השכבות ובכל הגילאים כולל צעירים, מוצאים בו עניין, וזה אולי תהליך של "דמוקרטיזציה" של אנינות הטעם.

האם בתקופה הנוכחית את רואה ביין ביטוי לפטריוטיות צרכנית?

במלחמה האחרונה ראינו התגייסות אדירה של התקשורת לעודד את הציבור לתמוך בחקלאים וביצרנים מהצפון ומהדרום. זו לא רק קנייה זו ממש הצהרת סולידריות. אז כן, הצרכן הישראלי משתמש בכוח הקנייה שלו כדי להגיד: "אנחנו אתכם".

זהו רגע שבו גם היין כמו עוד מוצרי צריכה הופך לכלי של ערבות הדדית.

חג שמח ובעיקר – בטוח (במרחב המוגן)