בזמן שחיילים וטייסים נלחמים בחזיתות מרובות, כשהעורף תחת איום טילים וכשמדינת ישראל ניצבת מול מבחן קיומי, המערכת הציבורית נשאבת שוב ושוב למדמנה הפוליטית. זו כבר לא רק פוליטיקה קטנה, זהו כשל כפול. של נבחרי הציבור שאמורים להנהיג ולהוביל, ושל התקשורת שאמורה לתווך את המציאות. במקום להתכנס סביב המשימה הלאומית, כולם בחרו להפוך את המלחמה לזירת קמפיין בלתי נגמרת.
יש משהו כמעט בלתי נתפס במציאות הישראלית של ימי המלחמה. בחזית, גבורה עילאית ושותפות גורל מזוקקת של לוחמים מול חיזבאללה בצפון וטייסים בשמי איראן. בעורף, חרדה, חוסר ודאות ומשקי בית שנאבקים תחת נטל המילואים והכלכלה. אך בתוך הוואקום הזה, במרחב שאמור לנהל את המערכה, מתנהל יקום מקביל. יקום שבו המטבע העובר לסוחר הוא מנדטים והתחמושת היא הדלפות וסקרים.
הנחת היסוד הדמוקרטית גורסת כי בשעת חירום, הפוליטיקה נדחקת הצידה לטובת המשימה הלאומית. המציאות הנוכחית מוכיחה את ההפך. דווקא כשהלחץ הציבורי עולה, הפיתוי הפוליטי לא נעלם, הוא מתעצם. הצורך בשליטה בתודעה הופך לעיתים קריטי יותר מניהול המערכה עצמה והמערכת עוברת לעסוק בניהול התדמית שלה במקום בניהול גורלה של האומה.
מעגל ההזנה, תקשורת ופוליטיקה בשירות הרייטינג
אי אפשר לנקות את התקשורת מאחריות. הבחירה לפתוח מהדורות בניתוח סקרים בעיצומה של לחימה ולמסגר כל החלטה ביטחונית דרך הפריזמה הצרה של רווח והפסד אלקטורלי, מייצרת סדר יום מעוות. אך התקשורת היא רק צד אחד של המשוואה.
הצד השני הוא הפוליטיקאים עצמם. שרים ונבחרי ציבור שמגיבים לסקרים בזמן אמת, מדליפים מסרים לפי אינטרסים צרים ומתדרכים כתבים תוך כדי קרב. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו, תקשורת שמבקשת דרמה, פוליטיקאים שמספקים אותה וציבור שנחשף לשיח שבו המהות נרמסת תחת גלגלי התדמית.

הנזק האסטרטגי
הבעיה כאן אינה קשורה לנימוסים והליכות. מדובר בנזק ממשי לשני יסודות קריטיים של המדינה בשעת מלחמה:
- אמון הציבור: האזרח מזהה את הפער הבלתי נסבל בין ההקרבה הנדרשת ממנו לבין העיסוק הציני של מנהיגיו. כשאמון הציבור נשחק, היכולת לגייס את העם למאמצים ארוכי טווח נפגעת אנושות.
- החוסן הלאומי : במקום שקשב ההנהגה יתמקד בבניית הרתעה מול איראן, במיגור איומי חיזבאללה ובשיקום המשק, הוא מתפזר לטובת כיבוי שריפות פוליטיות.
הציבור לא שם, המנהיגות כן
חשוב לומר ביושר, הציבור הישראלי לא שם. האזרח הפשוט, זה שמביט בדאגה אל השמיים, זה שמתייצב למילואים וזה שחייו השתנו מול ציר הרשע, לא שואל בבוקר כמה מנדטים יש למפלגה כזו או אחרת. הוא שואל מתי תוסר חרב הטילים מעל ראשו ומהי האסטרטגיה שתבטיח את עתיד ילדיו. הציבור נגרר לשיח הפוליטי בעל כורחו, פשוט כי זה המזון היחיד שמגישה לו המערכת.
מלחמה היא המבחן העליון של סדרי עדיפויות. מנהיגות אמת נמדדת לא רק בהחלטות הטקטיות שהיא מקבלת, אלא בדברים שהיא בוחרת להשאיר מחוץ לחדר הדיונים. היא נמדדת ביכולת להניח את הסקרים בצד ולומר, עכשיו זה לא הזמן.
העיסוק הבלתי פוסק בפוליטיקה אינו גזירת גורל, הוא בחירה. בחירה של תקשורת להבליט ובחירה של פוליטיקאים לשתף פעולה. אך בסופו של יום, השאלה אינה מי מוביל בסקר, אלא האם נותר בחדר המנהיגות מישהו שהמצפן שלו עדיין מכוון ליעדי המערכה ולא ליעדי הקלפי. מי שלא יודע להניח את הפוליטיקה בצד כשצריך, נכשל בבסיס השליחות שלו.

