מאז פרוץ מלחמת הקיום שנכפתה עלינו, אני מוצא את עצמי מתבונן בטבע בעיניים אחרות. השמיים כחולים מתמיד, הראות חדה עד לחרמון, והאוויר נקי באופן כמעט בלתי נתפס. דווקא בימים הקשים הללו, כשהחיים נעצרים והכלכלה מדממת, הטבע מתעורר לחיים. זהו פרדוקס כואב, מה שרע לנו, טוב לטבע, ולהיפך.
הטבע מתחכך בנו – ואנחנו בו
הטבע לא נותר אדיש. חיות המחמד שלנו מגיבות למתח, והחיות שבטבע מתקרבות ליישובים, אולי מתוך סקרנות, אולי מתוך צורך. כשפחות רכבים ואנשים מסתובבים בחוץ, בעלי החיים מרגישים בטוחים יותר להתקרב, לעיתים עד כדי מגע.
הים – מרחב משתנה
בים, השינוי מורגש היטב. היעדרות כלי שייט, דייגים, שחיינים וצוללים יוצרת מרחב חדש. דגים רבים מגיעים לאזורים שבדרך כלל נמנעים מהם, שובר הגלים הקטן בחוף הכרמל, בריכות הקידוד של בת גלים. הם מטילים ביצים, מתרבים, מחזירים את החיים לים. אך זו חרב פיפיות, בעקבות הטובים באים גם הרעים. הזהרונים, למשל, מגיעים בלילות אל החוף וטורפים את הדגיגים הצעירים. זהו טבע, גלגל ענק שמסתובב ללא הפסקה, ללא טוב ורע.
ההדף והמחיר
הים אינו חסין. צפיפות המים גבוהה פי 800 מהאוויר, וההדף של פיצוצים מורגש בו בעוצמה. דגים, יונקים ימיים, שוניות, כולם משלמים את מחיר המלחמה. בביקורים שלי באתרי נפילה בים, ראיתי יצורים פגועים, פצועים, ולעיתים מתים. זה מזכיר לי את שנות השבעים, כשדייגים פורעי חוק זרקו פצצות מאולתרות לדייג, תופעה שעדיין קיימת בעולם השלישי.
רגעים של תקווה
ובכל זאת, יש גם רגעים של תקווה. הפסקה כזו של ביקור בים, גם אם נדיר, מגלה הטלה והשרצה מאסיבית, התחדשות טבעית שמתרחשת דווקא כשאנחנו נסוגים. ראו צילום של תינוקות בזמן הקורונה מתחת למדרגות בת גלים.
האם הכתבה עניינה אותך?
תודה!