חברות ואהבה בעידן של קיטוב: איך ממשיכים כשהשיחה הופכת למאבק וחילוקי דעות נחווים כבגידה

בזמנים של קיטוב, ויכוח הוא ביטוי של כאב, הצהרה על נאמנות, על שייכות ועל ערכים.  כשאין הסכמה מתחיל כאב. בוודאי נפגשתם בזה. אולי פרסמתם פוסט באחד מערוצי המדיה החברתית וקבלתם תגובות נזעמות, או שניתקתם קשרים עם מי שדעותיו שונות משלכם, כי השיחה ביניכם הפכה כעוסה ומכוערת, אולי אפילו הפתעתם לגלות את הדעות של החברים שלכם ולדאבונכם חברות של שנים ארוכות נהרסה על רקע של קיטוב אידאולוגי פוליטי. כך קרה למשה וליאת.

משה מעריץ את יאיר לפיד. ליאת מעריצה את ביבי. הוא חושב שצריך להחליף את הממשלה, כי אינה פועלת לטובת המדינה והאזרחים והיא מאמינה שכולם משקרים ושביבי מלך וצריך לתת לו את כל הקרדיט. אחרי ימים של ויכוחים שהחלו בטיעונים ועברו לצעקות ומילים קשות שהדף לא מרשה לחזור עליהן, הם הגיעו אלי להתייעץ איך ממשיכים. לדבריהם יש אהבה, יש דאגה הדדית אבל חוסר ההסכמה קורע את הקשר, וכל אחד מהם כבר הספיק להתנתק מחברי עבר על רקע מילים קשות של אי הסכמה פוליטית. אולי בעצם אמרו, יש רק זיכרון של אהבה ולא באמת אהבה. אז מה עושים עם מערכות יחסים בזמנים של קיטוב, איך שומרים על קשר כשדעות מפרידות ואיך יודעים אם ומתי החברות חשובה יותר מהדיון?

על הנזק של מעגל תגובה שלילי

מחקרי תקשורת זוגית מדגישים שכאשר כל צד מרגיש שאינו נשמע וחווה חוסר הבנה מצטברת, יש פגיעה בתחושת השייכות ונוצר מרחק רגשי וקיטוב פנימי. זה קורה בזוגיות, במשפחה ובחברה אפילו בלי קשר ישיר לפוליטיקה או אידיאולוגיה. על אחת כמה וכמה כאשר יש קיטוב אידיאולוגי פוליטי בין הצדדים.

משה: היא מתיישבת בשולחן שישי, נכנסת לדיון עם המשפחה, עם חברות ותיקות  והכל סביב אותו נושא. היא לא מדברת רק על מדיניות, היא מדברת על זהות, על ערכים, כאילו שמי שלא חושב כמוה, אין לו ערכים. בכל פעם שמישהי מהמשפחה או החברות מעז להגיד משהו אחר, היא מתפרצת במילים כמו עוכרת ישראל, בוגדת, אויבת, ואלה עוד הכינויים הקלים. אחריהם מגיעות קללות ואיחולים לעתיד מלא סבל ובסופו של דבר היא חוסמת. ככה היה עם אחותי, עם אשתו של חבר טוב, ולאט לאט אני מוצא שאנחנו מתנתקים מאנשים. אני כבר לא סומך עליה שאפשר בכלל לפגוש חברים כשהיא בסביבה.

ליאת: אחותו היא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, ואף פעם לא היה לי נעים איתה. כמו שהיא מדברת רואים שהיא בלי נאמנות למדינה וכל מה שמעניין אותה זה להשמיץ ולפזר שקרים שהיא שומעת בערוצי הטלוויזיה. כל השיחה איתה זה רק נגד ולהשמיץ את כל השרים והממשלה. וגם החבר הזה, שהוא קורא לו חבר טוב אבל בעצם הוא הולך להפגנות, מפרסם פוסטים שליליים על הממשלה, ולוקח חלק בניסיון לעשות פה הפיכה ולהרוס את המדינה. זה לא חבר. זה אויב. אני לא מוכנה להכניס הביתה אויבים. יש לאנשים דעות שונות אבל זה כבר לא דעה, זה כבר הרגשה של בגידה.

השאלה הכואבת ששאלתי היא איך ייתכן שמערכת יחסים שנבנתה במשך שנים, מתערערת בגלל דעה? התשובה היא כי זו לא רק דעה. זו תחושת איום. האם באמת יש איום בזוגיות? לא. אבל קיטוב הוא עניין רגשי. מחקרים בפסיכולוגיה זוגית מצאו שכאשר יש קיטוב בדעות פוליטיות, יורדת רמת הפרגון בשאר תחומי החיים, יש פחות ביטויים של אהבה, פחות מחמאות ופחות אמירות חיוביות, דבר שפוגם באיכות הקשר ומערער את מערכות היחסים. קוראים לזה מעגל תגובה שלילי. כדי להציל את הקשר צריך לעבור למעגל של תגובה חיובית.

שתיקות, התעלמות ותחושת דחייה

מחקר שנערך ב 2025 מצא ששותפים בזוגיות עם דעות פוליטיות מנוגדות, נמצאים בסיכון גבוה יותר לפרידה או פירוד ביחסים, במיוחד בתקופות של מתחים פוליטיים גבוהים. מה שמייצב קשרים הוא שיתוף בערכים המרכזיים של החיים.  אב מסתבר שבמשפחה ובחברויות קרובות, אנחנו לא מחפשים רק הסכמה. אנחנו מחפשים הכרה. כשאדם קרוב מבטא עמדה מנוגדת לעמדה שלנו, במיוחד בנושאים טעונים, המוח לא תמיד מפרש זאת כהשקפות שונות. הוא מפרש זאת כאילו לא מקשיבים ולא רואים אותנו. כשהאדם לא בצד שלנו, מתנגד לדעתנו, אנחנו רואים בו בוגד בחברות.  מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שעמדות פוליטיות וערכיות, הופכות בזמנים של משבר לחלק מהזהות האישית. אי הסכמה נחווית כהתקפה על מי שאני, לא רק על מה שאני חושבת. התוצאה היא שהוויכוחים היום מרגישים גדולים יותר מהנושא עצמו.

אפשר לפגוש הורים שמרגישים זרות כלפי ילדיהם. אחים שמגלים פערים ערכיים שלא ידעו שקיימים, ומתרחקים מהמשפחה. חברויות של עשרות שנים שנסדקות בגלל פוסט בפייסבוק. המציאות התקשורתית מייצרת הדהוד. אנחנו צורכים תוכן שמחזק את עמדתנו, ומתרחקים מקולות אחרים. האלגוריתמים מקצינים. השיח מתקצר. האמפתיה נשחקת. העולם מרגיש לא בטוח ואנשים נאחזים בעמדה שלהם חזק יותר. העמדה הופכת לעוגן. בתוך כל המהומה המחשבתית הזאת שוכחים שהאדם שמולי הוא לא רק הדעה שלו. הוא גם הזיכרונות המשותפים, החסדים הקטנים, ההיסטוריה.

להציב גבולות כדי להציל את הקשר

לא כל דיון חייב להתקיים. לא כל פוסט דורש תגובה. שקט הוא לפעמים שמירה על קשר. אפשר להסכים על אי הסכמה. זו מיומנות בוגרת. אנחנו שונים ואנחנו נשארים בקשר למרות זאת. יש רגעים שבהם השיח פוגע, מבטל, משפיל או מסית. נדרש גבול, כדי לא לחוות זלזול מתמשך בזהות או בכאב, כדי להבין שהקשר גורם למצוקה כי אין באמת שיחה אלא ביטויי תוקפנות.  אב גבול הוא לא ניתוק בהכרח. גבול הוא אמירה: כך לא מדברים אליי. כך לא מתייחסים אליי. לעיתים הצבת גבול דווקא מצילה את הקשר, כי היא מונעת הצטברות של כעס שקט.

החוסן של חברה לא נמדד בהיעדר מחלוקות. הוא נמדד ביכולת לנהל אותן מבלי לפרק הכול. מערכות יחסים אינן חוזה על זהות אחידה. הן תרגול מתמשך של אנושיות. וזה לא קל, כי היינו רוצים הסכמה גורפת עם הדעות שלנו, תחושה שביחד, מתוך הסכמה מלאה, נוכל למנף את הקשר בלי לבזבז אנרגיה לכאורה, על ויכוחים. אבל אי אפשר להימנע מהמחיר של הזכות לחשוב לבד ולהאמין במה שבוחרים להאמין בו. שמירה על קשר במחיר של אי הסכמה גובה אנרגיה, מבקש עוצמות פנימיות, אך גם ניתוק גובה מחיר כואב. הבחירה איננה בין טוב לרע. היא בין ערכים שונים: שייכות מול שלמות פנימית. שלום בית מול אותנטיות. דומה שהשאלה האמתית היא אם אנחנו מסוגלים להכיל מורכבות, להישאר בקשר עם אדם שאנחנו לא מסכימים איתו, מבלי למחוק אותו או את עצמנו.

רותי ואחותה נעמי, היו צמד חמד כל החיים. אותו חדר בילדות, אותן בדיחות פרטיות, אותן שיחות לילה אינסופיות. כשההורים נפטרו הן נשענו זו על זו. אבל בשנים האחרונות נתגלעו ביניהן ויכוחים. בהתחלה אלה היו הערות קטנות, אחר כך ויכוחים ושיתופים פוגעניים ברשתות. מה שקרע את הקשר היה ויכוח אחד שהתלקח. “אני לא מאמינה שאת יכולה לחשוב ככה, כאילו שאת איזה סתומה” אמרה רותי. “ואני לא מאמינה שאת עיוורת עד כדי כך שאת לא מבדילה בין אמת לבין שקר” ענתה נעמי.

המשפטים האלה קרעו חיבורים של שנים. זה לא היה ויכוח על מדיניות. זה היה על מוסר. על טוב ורע. על מי אנושית יותר. מאותו ערב משהו נשבר. הן המשיכו להיפגש באירועים משפחתיים, אבל הקשר הפך טכני. לא מדברים פוליטיקה. לא נוגעים בנושא אבל גם לא נוגעים באמת. רותי סיפרה לי שהיא מתגעגעת לאחותה. "אבל כל פעם שאני רואה אותה, אני רואה את הדעה שלה לפני שאני רואה אותה.” זה הרגע שבו קיטוב הופך לנתק רגשי. לא כי אין אהבה, אלא כי אין תחושת ביטחון. וכשאין ביטחון הלב נסגר. חשבתי שבוודאי גם נעמי מתגעגעת, אבל רותי הדגישה שכאשר ניסתה לדבר עם נעמי קבלה כתף קרה.

התייחסות רגישה שהצילה חברות

האם אפשר לאהוב אדם שמחזיק בתפיסת עולם הפוכה משלי. האם אני מסוגלת לא לאבד את עצמי בתוך האהבה הזו, ועדיין לכבד ולאהוב את האחר ואת עצמי. כבר אמרנו שקיטוב חברתי הוא תופעה פוליטית. התמודדות איתו היא נושא רגשי . קשר מתפרק כשיש זלזול, ביטול, לעג, תחושה שאין מקום לקול שלי. קשר יכול לשרוד שיש סקרנות, הכרה בכאב של האחר, יכולת לשמוע בלי להסכים והצבת גבולות ברורים לשיח כדי שלא יהיה פוגעני. יש גם מצב שלישי. אנשים שנשארים בקשר אבל משלמים מחיר פנימי. הם שותקים כדי לא ליצור ויכוח. הם צוחקים כשלא מצחיק להם. הם משנים נושא כל פעם שהלב שלהם מתכווץ. זו לא גישור. זו היעלמות. לפעמים דווקא שם נדרש גבול כדי להישאר שלמים. כדי לא לבטל ולנטוש את עצמנו.

מיכל ויואב הם חברים קרובים מעל שלושים שנה. הם לא רק שונים פוליטית, הם כמעט בקצוות מנוגדים. מתווכחים בלהט  בכל הזדמנות. פעם אפילו טרקו טלפון. אבל אז קרה משהו מעניין. במפגש אחד, אחרי ויכוח ארוך, מיכל עצרה ואמרה: “אני מבינה שאתה מפחד. אני פשוט מפחדת ממשהו אחר.” המשפט הזה שינה את הטון. במקום להילחם על צדק הם התחילו לדבר על פחד. הפחד שלה מאובדן חירות. הפחד שלו מאובדן ביטחון. שניהם הבינו שהם מונעים מאותו רגש בסיסי. פחד שמה שיקרה יהיה נורא ובלתי הפיך. מאותו יום הם קבעו ביניהם כלל: מדברים, אבל לא בזלזול. עוצרים אם הטון עולה. זוכרים שהקשר קודם לדיון. הם לא שינו דעות אבל הם שינו גישה, והקשר נשאר חי. מה שהבדיל בין פירוק לגישור היתה איכות השיח.

קיטוב בארגונים משפיע על היעילות

קיטוב הוא חלק טבעי של מערכות חברתיות, אך אפשר לנהל אותו באמצעות יצירת קשרים מבוססי אמון בין קבוצות, ולסייע לחברות וארגונים לשרוד בתקופות של פילוג חברתי. מחקרים בארגונים מצביעים שקיטוב פוליטי ודעות חזקות שונות פוגע באמון, בשיתוף פעולה ובהישגים. מחקר על קיטוב פוליטי במקום העבודה מצא שקיטוב לא מטופל פוגע באמון בין עובדים ומוביל לקונפליקטים ולירידה ביעילות הצוותים. מסקנות המחקר הדגישו את הצורך ביצירת אמפתיה וניהול סכסוכים כדי לשמור על ביצועים טובים. ארגונים שנכשלים לנהל חילוקי דעות, חווים ירידה ביכולת להשיג יעדים. תמיכה בביטחון פסיכולוגי ותקשורת כנה מסייעת בשמירה על יציבות.

 קיטוב סביב נושאים ציבוריים עשוי להשפיע על פעילות חברות וארגונים ועל נאמנות לקוחותיהם. בעולם הדיגיטלי והחברתי של היום, חברות רבות לוקחות עמדה על נושאים אידיאולוגיים כמו צדק חברתי, זיהום אוויר וים, שוויון בין המינים וכדומה. מחקר על פעילות ארגונית כזאת שבחן חברות רבות, מצא כי התגובה של הציבור לפעילות אידיאולוגית של חברות, תלויה במידת הקיטוב החברתי, בהטיות פוליטיות של קהל היעד, ובעמדותיהם. כלומר, חיוביות או שליליות של תגובת הקהל אינה חד משמעית והיא משתנה לפי הקשר פוליטי. המסקנה של המחקר היתה שהעמדה הציבורית של חברה יכולה לחזק נאמנות של חלק מהלקוחות, אבל לפגוע באחרים, ובחברות שבהן החברה לא מותאמת ברמה תרבותית או ערכית לקהל שלה, זה יכול לפגוע ביציבות עסקית. לדוגמה, חברה שמשווקת לקהל דתי מאד בניסיון להציג שוויון בין המינים, עלולה לספוג ביקורת קשה.

מודלים סוציולוגים מציעים שכאשר קיטוב רגשי, שנאה בין קבוצות, גובר על תמריצים ליצירת קשר בין קבוצות, הסיכוי להגעה לפעילות משותפת יורד. המשמעות היא שגם חברות וארגונים המנסים לייצג מגוון דעות יכולים להיקלע למצב שבו הן מתקשות לייצר תיאום. דרכי פעולה שמנסות ליצור מערבות בין קבוצתיות, קשרים בין אנשים בעלי דעות שונות, יכולות להפחית קיטוב ולתרום ליציבות חברתית וארגונית. מחקרים על תרבות ארגונית מדגישים את חשיבות היצירה של ביטחון פסיכולוגי, מצב בו העובדים מרגישים שהם יכולים להביע דעות שונות מבלי להיענש כדי לחזק יציבות פנים ארגונית.