קרן צור | “הרגעים המזוקקים האלה כשהכול מרחף ומדויק הם הסיבה שבחרתי להיות שחקנית”

(חי פה) – קרן צור היא מהשחקניות המרשימות והעמוקות בתרבות הישראלית. שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, במאית ומרצה במחלקה ללימודי תיאטרון ופרפורמנס, באוניברסיטת חיפה. הרזומה שלה כולל עשרות הצגות וסרטים, תפקידים מורכבים, עבודות עטורות פרסים ונוכחות בימתית שמצליחה לגעת בקצוות הרגשיים של החוויה האנושית.

לצד הקריירה האמנותית העשירה, היא גם אמא לשלושה בת 19, בן 16 ובת 10, נשואה לגיל ישראלי, ומחוברת בכל נימי נפשה לחיפה למרות המעבר לטירת כרמל.

בימים אלה שוהה קרן צור בארצות הברית ומייצגת את ישראל במסגרת הסרט העלילתי “עצמאות”, בבימויו של משה רוזנטל (“קריוקי”), אשר התקבל לפסטיבל הקולנוע היוקרתי, סאנדנס ויוקרן שם בהקרנת בכורה. רגע לפני נסיעתה התראיינה צור ל“חי פה” בראיון מיוחד, שבו דיברה בכנות על מצב המשחק, הקולנוע והתרבות בישראל, על האתגרים והמורכבויות של היצירה המקומית, ועל התחושה האישית של להיות שחקנית ישראלית הפועלת ויוצרת בתוך מציאות טעונה אך גם מעוררת השראה.

“גדלתי כל חיי בחיפה,” היא אומרת. “היינו כמה שנים בשליחויות, ולפני ארבע שנים עברנו זמנית לטירת כרמל, אבל אני חיפאית בנשמה. המשפחה שלי כאן, בעלי חיפאי והעיר הזו היא חלק בלתי נפרד ממי שאני”.

מהייטק לבמה – בחירה אמיצה

הדרך של קרן צור אל עולם המשחק לא הייתה מובנת מאליה. לאחר שירותה הצבאי למדה תקשורת ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עם סיום הלימודים עבדה במשך שש שנים כמתכנתת בחברת אמדוקס ובמקביל, מתוך תשוקה שלא הרפתה, למדה משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה בשנים 1999–2001.

“מאז ומעולם אהבתי משחק,” היא מספרת. “אבל תמיד היה הפחד האם זה מקצוע אמיתי? האם אפשר להתפרנס ממנו?” הפחד, היא מודה, היה מוצדק: “זה מקצוע לא יציב בכל העולם, ובישראל במיוחד. השכר מסרט אחד לא מחזיק אותך שנה, צריך כל הזמן לרדוף אחרי הפרויקט הבא. השוק קשוח, יש המון אנשים מוכשרים ומעט מאוד תמיכה ביצירה”.

ובכל זאת, בשנת 2004 קיבלה החלטה גורלית: לעזוב את ההייטק ולבחור במשחק במשרה מלאה. היא הצטרפה לתיאטרון בית ליסין והחלה להופיע בשורה ארוכה של תפקידים החלטה שהתבררה כמהלך אמיץ ומדויק.

“הרגעים שמצדיקים את המקצוע”

אחרי שנים רבות על במות ובסטים, מהו הרגע שבו את יודעת בשביל זה את שחקנית?

“יש במקצוע הזה רגעים ספורים ומיוחדים של זיקוק,” היא מסבירה. “רגעים שאתה נמצא לגמרי כאן ועכשיו, מרחף בין עצמך לבין היצירה. זה יכול לקרות על במה או מול מצלמה, כשהכול מתחבר, כשהכול מדויק. אלה הרגעים הכי יפים מבחינתי”. הריגוש הזה, מתברר, לא שייך רק לבמה. קרן צור מלמדת תיאטרון באוניברסיטה וגם שם היא מוצאת משמעות עמוקה: “כשסטודנט פתאום מבין משהו לעומק ומביא רגע אמיתי ויפה, זו אותה רמת אושר. אלה הרגעים שמצדיקים את המקצוע הזה”.

תפקידים שדורשים אומץ

היה תפקיד או רגע שדרש ממך אומץ מיוחד או חשיפה עמוקה?

“היו כמה כאלה,” אומרת צור. “אני לא חושבת שיש תפקיד שגילה לי משהו שלא הכרתי בעצמי, אבל בהחלט היו תפקידים שבהם הבאתי צדדים מוכרים עד לקצה, במלוא העוצמה שלהם”. כך היה, לדבריה, בתפקידה האחרון בסרט “עצמאות” דמות של אישה שמקרינה כלפי חוץ ביטחון ושליטה, בעוד שמתחת לפני השטח הולכות וצפות תחושות עמוקות של חוסר ביטחון. “זה מקום מאוד חשוף להיות בו, להסכים להראות את הפער הזה”.

גם בתפקידה לצד עודד גוטליב ב-“אנדירס” נגעה צור במקום שברירי ואישי במיוחד. “שם הבאתי את תחושת הזרות, התחושה של מי שלא חיה כאן ברצף. זו תחושה שאני מכירה היטב, ידעתי להתחבר אליה ולהפעיל אותה על הבמה”.

אחד האתגרים הגדולים ביותר, לדבריה, היה תפקיד טייסת הקרב בהצגת היחיד עטורת הפרסים “מקורקעת”. “זה דרש אומץ מסוג אחר לגמרי, יכולת פיזית גבוהה, אבל בעיקר טוטאליות רגשית. זו אישה שמזדהה לחלוטין עם הרצון שלה להרוג את האויב, עד לרגע שבו היא רואה על המסך את הבת שלה. יש שם רגע של קריסה, של טשטוש בין מציאות, שדה קרב ודמיון. אלה רגעים שמחייבים את השחקן להגיע למקומות מאוד עמוקים ולהתמסר לרגעי טירוף”.

“בכל אחת מהדמויות,” מסכמת צור, “נגעתי בקצוות של ההתנהגות האנושית ושם, מבחינתי, נמצא האתגר האמיתי וגם היופי של המקצוע”.

תיאטרון כמרחב לשיח

בעיניה של צור, תפקידו של התיאטרון בימים אלה חשוב מתמיד ועם זאת, אינו ממומש דיו. “יש היום מעט מדי מקום לשמוע דעות שונות ולקיים דיון אמיתי,” היא אומרת. “לא דיון של ימין ושמאל, אלא שיח כן, פתוח, שמקשיב לצדדים השונים. הגענו לזמן שבו לא מדברים ולא מקשיבים”. האמנות, לשיטתה, אמורה להיכנס בדיוק למקום הזה: “תרבות היא לא רק בידור. היא מרוממת את הנפש, מאפשרת לאדם להתרגש, לחשוב, לעבור חוויה רגשית עמוקה. אנחנו מתרחקים מזה או שקשה לקיים את זה בעולם של היום”.

הקהל החיפאי – קהילה חושבת

כמי שחיה ופועלת בחיפה שנים רבות, לקרן צור יש חיבור מיוחד לקהל המקומי. “אי אפשר להכליל קהל ישראלי,” היא מדגישה. “הקהל התל אביבי שונה מהדרומי, והקהל החיפאי הוא עולם בפני עצמו”.

לדבריה, מדובר בקהל אינטליגנטי, חושב, כזה שאפשר וצריך לאתגר. “כשמדברים כאן על דו קיום, זו לא סיסמה. זו המציאות היומיומית שלנו. אנחנו חיים במרקם אנושי ייחודי ומבחינה אנושית זו קהילה מדהימה”.

מבט לטירת כרמל והעתיד

על טירת כרמל, שבה היא מתגוררת כיום, באופן זמני, היא מדברת באהבה ובתקווה: “יש כאן מרקם אנושי מיוחד, קיבוץ גלויות, הרבה צעירים. יש יוזמות תרבותיות מהעירייה וראש העיר, אבל עדיין חסר מרכז תרבות משמעותי. אני מאמינה שזה עוד יקום”. היא גם לא מתעלמת מההבדלים הסביבתיים: “כמי שהייתה פעילת סביבה בחיפה קשה לי לומר את זה, אבל האוויר בטירת כרמל טוב יותר”.

מסר לדור הבא של השחקנים

אחד המסרים החשובים שצור מבקשת להעביר, הוא שאין הכרח לעזוב את חיפה כדי ללמוד משחק. “יש לנו חוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, ראש חוג מצוין וחלומות גדולים. אני מקווה שנעמיק ונפתח כאן בית ספר למשחק משמעותי. לא חייבים לנסוע לתל אביב כדי להיות שחקן”.

ובחיים עצמם? “אני גם אמא, גם מורה וגם שחקנית. איזון הוא קריטי. לשמור על איזון זה שפיות והיא הכרחית כדי להחזיק מעמד במקצוע הזה. זו הדרך שלי”.

גאווה ישראלית – מסאנדנס לעולם

בימים אלה קרן צור נמצאת בשיא ההתרגשות: הסרט “עצמאות”, שבו היא משתתפת, התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל סאנדנס, אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים והמשפיעים בעולם. מתוך יותר מ-16 אלף סרטים שהוגשו, נבחרו רק 12, ו“עצמאות” הוא הסרט העלילתי הישראלי הראשון מזה עשור שמתקבל לפסטיבל.

“זו זכות גדולה,” היא אומרת. “במיוחד בזמנים מורכבים כאלה. הקולנוע הישראלי עושה חייל, ויש לנו יוצרים מרשימים שאפשר וצריך להתגאות בהם”.