מה שמתרחש סביב תכנית החומש לחברה הערבית איננו ויכוח אידאולוגי ולא עימות תקציבי טכני. מדובר באירוע חמור הרבה יותר, חבלה מכוונת בכלי הכלכלי והאסטרטגי היחיד שנבנה כאן בעשור האחרון לצמצום פערים, לייצוב חברתי ולמניעת פשיעה. השרה מאי גולן והשר איתמר בן גביר הובילו מהלך שסגר את הברזים לתכנית החומש וראש הממשלה אישר בפועל את החיסול שלה כשהסכים לשיתוק התקציבי. מי שמשחק היום בתוכנית החומש, משחק בעתיד של כל החברה הישראלית.
במשך שנים החברה הערבית סבלה מהשקעת חסר מבנית. פחות חינוך, פחות תשתיות, פחות תעסוקה, פחות אזורי תעשייה ויכולת הכנסה עצמית. המשמעות ברורה, מדינה אחת, שתי כלכלות. המרכז צמח, הפריפריה הערבית נתקעה. תכנית החומש באה לתקן את זה בדיוק. לא כמחווה ערכית, אלא כהשקעה כלכלית מחושבת, לשבור את מעגל העוני, להגדיל הכנסות ממסים, לצמצם פשיעה ולייצב מרחבים עירוניים. כל שקל שנכנס לחינוך, לתשתיות ולכלכלה מקומית אמור היה לחזור למשק הישראלי דרך עבודה, יזמות וגבייה.
הניסיון להציג את הפגיעה בתוכנית החומש כמאבק בפשיעה הוא עיוות חמור של המציאות. בפועל זו מדיניות שמחלישה את החברה הערבית ומעצימה בדיוק את אותם תנאים שמייצרים עבריינות, אבטלה, נשירה חינוכית, חוסר תשתיות ואובדן תקווה. פשיעה אינה רק תוצאה של אכיפה רכה, אלא של חברה שנעזבה לגורלה. כאשר המדינה נסוגה מהשקעה בחינוך, בתעסוקה וברשויות המקומיות החלשות, היא אינה מחזקת משילות, אלא מוותרת עליה.
אכיפה יכולה להרתיע, אך היא אינה יכולה לבנות. מעצרים אינם יוצרים מקומות עבודה. ניידות אינן פותחות בתי ספר. מבצעי ראווה אינם מחליפים מערכת רווחה מתפקדת. כאשר המדינה יוצרת את החלל הזה במו ידיה באמצעות קיצוץ, עצירה ושיתוק תקציבי, ארגוני פשיעה נכנסים במקומה כתשתית כלכלית חלופית. הם מעניקים הלוואות, תעסוקה, זהות והכנסה, בדיוק היכן שהמדינה נעלמת.
כדי לחלץ את תכנית החומש מקריסה תפעולית ולהפוך אותה ממסגרת תקציבית למהלך לאומי מחולל שינוי, נדרשת פעולה בשלושה צירים ברורים:
ראשית, יש להתאים את מודל המימון למציאות התקציבית של הרשויות המקומיות. לבטל או לרכך דרישות למימון עצמי ברשויות חלשות ולהחליפן במנגנון מדורג הנשען על מדדי חוסן כלכלי. מודל אחיד במציאות לא אחידה מייצר הדרה שקטה, דווקא של הרשויות שלשמן נועדה התוכנית.
שנית, יש לשדרג את יכולת הביצוע הלאומית ברמת השטח. להוסיף עוד תקנים למערך ליווי מקצועי קבוע לרשויות, הכולל מנהלי פרויקטים בתחומים שונים ומומחי תכנון והנדסה. לא די בתקצוב, נדרשת תשתית ניהולית שתדע להמיר החלטות לביצוע וסכומים לתוצאות.
שלישית, יש לשנות את ארכיטקטורת ההפעלה. לעבור מיחסי ממשל מקומי וממשל מרכזי למודל של שותפות אזורית רב רשותית. יש לנתב חלקים מרכזיים מהתוכנית לביצוע דרך האשכולות האזוריים, לא כפתרון של נוחות אלא כמהלך אסטרטגי. האשכולות, כפלטפורמות ניהול מרחביות בעלות יתרון לגודל, מסוגלות להפעיל תעסוקה, הכשרות, תשתיות ותחבורה כתשתית כלכלית משולבת, לא כאוסף פרויקטים מפוזרים אלא כמערכת אזורית מתפקדת.
השאלה איננה אם תכנית החומש ראויה, אלא אם ממשלת ישראל עדיין רואה בפיתוח הכלכלי והחברתי של אזרחיה יעד לאומי. תכנית החומש איננה מחווה לחברה הערבית, אלא תשתית לצמיחה ושגשוג, לביטחון אזרחי וליציבות חברתית של המדינה כולה. פגיעה בה היא פגיעה בכלכלה הישראלית, בשלטון החוק ובאמון האזרחים. זו אינה סוגיה מגזרית אלא הכרעה היסטורית. או שממשלת ישראל והעומד בראשה יחזקו את האזרחים או שהם יפקירו אותם. או שהם ישקיעו וייצרו עתיד טוב יותר או שהם יקצצו ויקנו שקט זמני. האחריות מונחת לפתחם והזמן לפעול אינו מחר אלא עכשיו.


גם אצל הדרוזים יש שמאלנים שבוחרים בבחירות חדש תעל רעמ ומרצ אז אין צורך להכליל את כולם כאוהבי ישראל וכאחים
נו באמת מקבלים קרקעות לבנייה המתגייסים שלכם בצפון ודרום במחיר רצפה, והילדים שלנו מה מקבלים? חיים בוילות של 2 קומות ואצלנו מי בכלל מגיע לדירה קטנה?החיילים המשוחררים שלנו לרוב יילכו לגור בשכירות או עם ההורים. מתגוררים בישובים שלרוב יש בהם הנחה במס הכנסה,בארנונה,בתחבורה ציבורית מתקבלים ללימודים לרוב זוכים להקלות ולהעדפה מתקנת וגם מתקבלים למשרות ממשלתיות ,כך שהכנסה הוא עצום ביחס להוצאות ולעומת אותו שכר בערים שלנו שהכל יקר.
וכל היום מקטרים על אפלייה וקיפוח ורוצים תקציבים בזמן שהחיים שלהם תותים?
נקווה שהאפלייה של המדינה נגד העם והילדים שלנו יום אחד תסתיים ויקבלו תנאים טובים והטבות לפחות כמו הילדים שלכם ושיהיה צדק ושייויון.
תאדון עקאב תפסיק לבלבל את המוח החברה הערבית מקבלת די והותר אינה מופלה ומקופחת ואדרבה ישנה האפלייה המתקנת שבא לתת למיגזר זכויות יתר מאשר אלו שנותנים ליוצאי צבא יותר גם בבטחוני וגם בכלכלי בזמן שההמיגזר מייצר שינאה ריחוק ותמיכה בטרור וקורא לזה לגיטימציה
אם עקאב זידאן נגד, סימן שעושים משהו נכון