כרסנתי

בין כל הסיפורים הבאים ישתרבבו כמה שגיבורם הוא הכותרת, שבין היתר קיבל את תואר הברון. תואר שאני הענקתי לאחר התייעצות רבת הקף…..בעיקר עם עצמי.

הרי אף אחד לא יאמין לדברים שאתם עומדים לקרוא. יתכן וזה נובע מהקרבה המשפחתית שלי לברון מינכהאוזן. הברון נולד ב 1720 והיה ידוע כגוזמא ומספר סיפורים המצוצים מהשרוול של דמיונו המופלג. עלילות מופרכות ללא בסיס וניסיון נואל, לשכנע מאזינים באמיתות הדברים. זה שממש במקרה אני צאצא שלו, אינו אומר שעלי להמשיך בדרכו הנלוזה. מאז כבר נטמנו בגופי גנים משובחים, תערובת של משפחות שונות ומגוונות ואין כל סיבה שדווקא הגנים של הכילי המנצל תמימותם של אנשים לטובת עצמו, נטמע בדמי.

הברון שירת בצבא הרוסי, נלחם בצבא הטורקי וחזר מהקרבות שופע בסיפורי סרק. למשל סיפורו הידוע שמרוב גלגוליו הפך לאמת לאמיתה:
"הקרב החל ואני רכוב על סוסי האהוב והמסור. כדור תותח חולף חצה את סוסי לשניים. החלק האחורי נפל ואני נשארתי ישוב על החלק הקדמי שכלל ראש ושתי רגליים. בסערת הקרב המשכנו שנינו, סוסי ואני להילחם ורק עם סיום הקרב הבחנתי במה שאירע. קשה לכם להאמין לסיפור, אך עובדה".

כך במשך שבעים ושבע שנים של גיבוב מעשיות עד שנפח את נשמתו והבדאי הבלתי נלאה הלך לעולמו.

ישנם האומרים שהנחתת חרב טועה על פדחתו גרמה לתזוזה קלה במוחו, שלא השכיל לעולם לחזור אל מקומו כפי שהיה. היום היינו מכנים זאת: "שריטת נצח".

למה רק ברון השקרים יכול לספר ואני לא? מאיזה סבא רבא אני קרובו האישי של הברון זה, לא ממש  שייך למסופר. חוסר האמונה למה שיסופר הוא כמובן, נשוא הכתיבה, כרסנתי שהיה במשך שנים מלך חיפאי בלתי מעורער.

עד היום בזקנתו נאמר שמו בלחש, בחיל ורעדה, מאחר והיה בין מקימי יחידה מיוחדת לסילוק פצצות.

אין בכוונתי להמשיך את דרכו אלא נהפוך הוא. לקחת סיפורים אמיתיים, להשאירם ככאלה ולהוכיח, במידת האפשר, את אמיתיותם. כל מי שמכיר את נשוא סיפורי יגחך בוודאי ויאמר: "אף אחד לא יאמין".

סיפורים אין ספור, כבר כתבתי ועוד המקלדת נטויה ללא שובע. אני שוקל להוציא ספר אגדות שיתחרה ב'אחים גרים' ועוד חובבי דמיון, אך למספרים המסכנים האלה, לא הייתה דוגמא אוטנטית מול עיניהם כמו שלי יש את כרסנתי.

נבחרתי, כנראה בישיבה מיוחדת באחד הרקיעים של מעלה, להיות המוציא לאור והמנציח של דברי עלילות ואמיתות בלתי נתפשות של הנ"ל. עובדה שעד לרגע זה אף לא אחד נטל על עצמו את האחריות על התפקיד הקשה וכפוי הטובה, להיות מנציח האמת למען הדורות הבאים.

קטונתי מלתרום משהו מדמיוני הפורה כשהאמת עולה על כל דמיון. דווקא משום שחסַר דמיון אנוכי, אין מתאים ממני למשימה. עלי לדבוק באמת בלבד, כי במסמך היסטורי לא מנסים לתרום או ליפות דברים כדרכם של כותבים למיניהם.

קטני האמונה והספקנים העלובים מתבקשים להניח בצד את מסמכי נצח אלה שכתבתי ולעבור בדחיפות ל"חסמבה בבית-האסורים", אולי שם ימצאו אמיתות להשביע את רעבונם לאמת. ירון זהבי ואלימלך זורקין טובים יותר, אמינים יותר מכרסנתי? האם מישהו יקום וייתן תשובה כנה לשאלה זו?

את כל זמני ומרצי אני מקדיש לתפקיד הזה ומוכן להישבע באבות אבותיי שהכל אמת לאמיתה. יש שירימו גבה בתמיהה ויש שיגחכו, דבר שלא יעצרני מלרשום פרקים בהיסטוריה שיבארו לדורות הבאים את שהיה. אני רק נבחרתי להיות הקולמוס המנציח. נבחרתי להיות השופר, נבחרתי להיות המכריז בראש חוצות ועונה על תהיות של עמי-הארץ, ריקים מכל ידיעה ובער גמור שלא ידעו או שמעו על הנשוא.

חייו של אדם מכילים מאגר של התרחשויות מהם ניתן ליצור סיפורי חיים. השוני מאיש לרעהו בא לידי ביטוי בכמות הסיפורים וכמה מרתקים הם. אם היה שותף למסתורין, אלימות אהבה, לבטים ופחד יהיה מתח בסיפוריו ועניין לקורא. אם טווה ביטויים ומשפטי מחץ, המיוחסים רק לו, יהיה עניין ורצון לכותב להנציח את האמור.

מלבד הכבוד הרב לו זכיתי להיות המספר והמשכנע במעשים וקורות שחוויתי וראיתי במו עיני, אני סובל מלעג וקטרוגים של קטני האמונה שאינם יודעים להבדיל בין חתול דומן לפיל אפריקני והם הבורים ועמי ארצות באים ללמדני אמת מהי. ברגישותי הרבה איני מאחל להם עונש על לעגם ואיני שואף לנקם, אלא סופג הכל בשקט ודממה ומייחל ליום בו ידע כל עם ישראל וכל העמים הנאורים באשר הם, במה בורך דורם ועל מי זכו לקרוא כדי שיספרו לצאצאיהם והמה יספרו לשלם וכך יעברו הסיפורים מדור לדור למען יקראו ולא ישכחו, או אז יפסק הלעג ויהיה מי שיבוא אלי ויבקש סליחה בשם כל המלעיזים:
"אכן הוא גדול" מבלי להזכיר את שמו, "אכן הסיפורים אמיתיים", ועם דמעות כניעה בעיניים "סליחה על הספקנות וחוסר האמונה, סליחה על הלעג ועל ההקנטה".

אי הזכרת שמו אינה נובעת מחרדת קודש כלשהי או מפחד קמאי, מהלא נודע. ההסבר הרבה יותר פשוט. מובן מאליו שהמדובר ב'בלורית כרסנתי 'פלברה' ואין המסיחים בו חייבים לציין זאת בכל שיח.  לא בכל דור זכינו במישהו שנוכל לפאר ולרומם, לשבח ולפאר, לספר ולכתוב למען הדורות הבאים אחרינו.

הידיעה על אמיתות הדברים, הולידה מצעד אין-סופי של עולי רגל שבאו לראות, לגעת ולמשש את האיש והאגדה. כרסנתי, זוכה עוד בחייו לראות את כניעת ההמונים ואת מבטי ההערצה, שעד לא מזמן היו מבטי לעג וכל סיפור, הקטן ביותר, נזקק להוכחות וחיפוש אחר עדי ראייה. הדבר פגע, כמובן, בכרסנתי, שהמשיך ללא לאות וללא תמיכת ההמונים במעשיו וללא רתע. הוא טבע את המשפט האלמותי: "לך תמיד עם האמת שלך ותגיע, אולי, להיות כמוני".

כל קוסם ומג מתחיל יודע שלכל דבר בלתי נתפש יש הסבר. גם אני מתכוון להציג, במקומות מסוימים, הסברים לגבורה, לאומץ, ליכולות הבלתי אנושיות ולהתמדה העיקשת למרות הקושי המתמשך בהוכחת הדברים.

למזלי המציאות היא כזו שאיני צריך להפעיל את הדמיון להטריד ולעייף בכך את מוחי.

אם מי מכם חושב שאפשרי היה להשאיר את כל המסופר ופשוט לשנות שם. כל הסיפורים יישארו ובמקום 'הבלורית' כרסנתי 'פלברה' נכתוב, למשל, 'השפם' ברקוביץ פָּרלַנטינו או 'הכרס' בוסקילה בּוֹקָה גְרַנדֶה' יש לו טעות מרה ובלתי נסלחת ואני במקומו לא הייתי משאיר את גבי חשוף ללא מגן לכמה דורות. אפילו כבדיחה מרה או אירוניה טראגית לא הייתי מנסה להשתמש בטיעון זה.

פתגם מושכל ידוע: "אם כרסנתי לא היה היינו צריכים להמציא אותו".

אזהרה לקוראים היקרים מפני רצינות יתר!!!