מילות פתיחה, בנימה אישית

לפני כארבעה עשורים, התארחתי בגבעת וולפסון, בבית הוריו של חבר אהוב. הוקסמתי מהמיקום היפהפה בלב נופיו של הכרמל הירוק, מהשקט והשלווה הנדירים, וכמובן, הסתקרנתי באשר לסיפור ההתיישבות במקום ובסביבתו.

ברבות השנים, רכשתי את החוברת "לזכר חללי יערות הכרמל" שיצאה לאור בהוצאת "הנוטר" בשנת תרצ"ט והמשכתי לצלול לעומקו של הסיפור. כנכדתם של שני חברי "ההגנה", שאחד מהם אף שירת כנוטר, וכחיפאית המאוהבת ביופיו של טבע הכרמל (מה שמתבטא אף בשמות ילדיי), הקשר לסיפור התעצם.  

לפני מספר חודשים, כאשר פנתה אליי נחמה אייגנר, מהמועצה לשימור אתרים, נכדתה של החלוצה סופי פיסקוס, וביקשה סיועי באיתור צאצאים של מייסדי ונוטרי חוות "משמר כרמל" לקראת הכנס שהיא שותפה בהכנתו, שמחתי על חיבור הקצוות.

סיפורם של המתיישבים, מהווה פרק חשוב ופחות מוכר בהתיישבות הציונית ובמאבק על הקמת המדינה. יש חשיבות רבה, לספר את סיפורו של המקום, להנחיל את מורשתם של החלוצים והנוטרים ולהנציח את זכרם של הנופלים על משמרתם.

חלומם של החלוצים הראשונים להקים כאן את ביתם, נגוז. החיים של חלקם, נגדעו בעודם פועלים לממש את החזון הציוני. אלה ששרדו, חיו חיים מלאים ובהם יצחק ריש, מראשוני החלוצים, שהלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל 102. כיום, חלומם של הצאצאים, להנחיל את מורשת אבותיהם וסביהם, ולהנציחם כראוי, הוא חלום בר השגה. נתגייס כולנו לספר את סיפורם ולהעבירו בכבוד לדורי דורות. 

בחלקה הראשון של הכתבה המורחבת אביא את תקציר הסיפור ההיסטורי (החשוב והמרתק) ולאחר מכן דגשים מדברי הדוברים בכנס. בחלק השלישי, בחרתי לתת כבוד להנצחת 15 חללי יערות הכרמל, בצירוף סיפורם האישי. כולי תקווה, שלמרות אורכה של הכתבה, תקדישו זמן לקריאתה. 

פרק ראשון – בסימן חלוציות, ביטחון וזיכרון

בבוקר שישי האחרון (5 בספטמבר 2025), התקיים בחוות משמר הכרמל כנס מיוחד, בנוכחות מרשימה של קהל נרגש. האירוע, שנשא את הכותרת "כנס חלוציות, ביטחון וזיכרון", מנציח את סיפורם המיוחד של קבוצת צעירים חלוצים שהתיישבו במקום במחצית שנות ה-30 של המאה שעברה.

בין משתתפיו הרבים של האירוע המרגש: צאצאי הקבוצה החלוצית הראשונה ומתיישבים נוספים במקום לאורך השנים, צאצאי היזם יוסף לוי ושותפיו, צאצאי הנוטרים שהוצבו להגן על המקום, צאצאי מקימי בית אורן, פרופ' יוסי בן ארצי (שבימים אלה נבחר כיקיר חיפה לשנת 2025-ברכות!), סלמאן אבו רוכן, איש הטבע, גמלאי "הרשות" ותושב עוספיא השכנה, ורבים נוספים. כיבדו את הכנס בנוכחותם גם שלושה מוותיקי ארגון "ההגנה" בחיפה: יהודית יחזקאלי, אליעזר עמיר ואיילה רון. 

הכנס, אותו הנחה והיה שותף בהפקתו, סא"ל (מיל) גדעון מיטשניק, חוקר ולוחם מורשת, אורגן על ידי אוניברסיטת בר אילן, רשות הטבע והגנים והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בשיתוף ארגון מורשת "ההגנה" ומשרד המורשת. את הכנס ליוו צמד "הרמוניכאן" בשירה ובמגינה, ובמהלכו נחנך קיר הנצחה המספר את סיפורם של החלוצים והנוטרים במקום ולידו נרשמו מפגשים מרגשים. 

עמירם כתבן, בנם של חלוצי יערות הכרמל, צבי ומרים כתבן ◄ צפו

יהודית פיסקוס מספרת בהתרגשות על אימה החלוצה, סופי ◄ צפו

צאצאי הנוטר הנס ברגר שהתגורר ביערות הכרמל עם משפחתו ◄ צפו

יוסף בעל החלומות, איש החזון והמעשה

את פניהם של הבאים בשעריה של חוות משמר הכרמל (חרבת א-שלאלה, יערות הכרמל) מקדמת מרפסת עץ רחבת ידיים המשקיפה לתצפית יפהפייה לעבר מישור החוף. "מצפור הנוטרים" הוקם לפני שנים ספורות לזכרם של הנוטרים החלוצים שפעלו ביערות הכרמל להגשמת חזון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ונתרם ע"י משפחות הנוטרים אהרון (אלק) ספיר ורחל ויקותיאל (כושי) סופל.  

מדרונות הגבעה העגולה, עליה שוכנת החווה, מכוסים בחורש של אלון מצוי, אלה ארצישראלית ועצי אורן, שחלקם נפגעו בשריפה הגדולה שפקדה את האזור בדצמבר 2010, השתקמו ושבו ללבלב ולשמח לבב. בימים אלה, עמודי התפרחת של החצבים מעטרים גם הם את הנוף הירוק המלבב. 

בראשית המאה ה-20 רכש שוכרי מנסור מעוספיא, שעבד כמתורגמן בשירות החוץ הפרוסי בחיפה, אלפי דונמים בכרמל, בהם גם גבעת א-שלאלה, בה שכן בעבר כפר דרוזי קטן שניזון ממימי עין אורן ועין אלון, שנבעו בערוץ הנחל בתחתית הגבעה.

את חלקן של האדמות החכיר מנסור לחקלאים ולרועים מכפרים באזור ובחלק מהשטחים גידל ירקות וטבק. על ראש הגבעה הקים בית חוה (חרבת א-שלאלה) וחצר משק ולמרגלות הגבעה נטע בוסתן של עצי פרי. 

בשנת 1924, עבר להתגורר בחיפה יוסף לוי, מהנדס ויזם ציוני, מראשוני העולים מגרמניה לארץ ישראל. לוי היה מלא כרימון ברעיונות התיישבות ונדל"ן, רחבי היקף, אך אלה לא צלחו, בהם גם חלומו להקים עיר בעמק זבולון ומפרץ חיפה. אך לוי, יזם ואיש מעש, שנלהב לממש את החזון הציוני, לא אמר נואש.   

החלום – עיר גנים וקיט – יערות הכרמל   

פרופ' יוסי בן ארצי, שגולל את קורותיו של יוסף לוי במאמר פרי מחקרו המעמיק, מספר על תכנונו של האחרון להקמת עיר גנים וקיט ביערות הכרמל שתשתרע על פני שטח של אלפי דונם: "בחזונו ראה לוי עיר גנים המשתרעת על הגבעות, מרכז עירוני גדול בלב השטח, וכן מטעים ושדות בעמקי הנחלים". 

בשנת 1934 הקים לוי עם שותפים את "חברת כרמל להשקעות" שמשרדה שכן בדרך המלכים (כיום, דרך העצמאות) ורכש משוכרי מנסור, חלק גדול מאדמות מרכז ההר, להם העניק את השם: יערות הכרמל. "השטח, בהיקף של כ-6,000 דונם, כלל אדמות הרים, נחלים וגבעות, מעיינות וגיאיות פוריים", מתאר פרופ' בן ארצי.

האריסים הדרוזים הורשו להישאר בשטח עד סיום העונה החקלאית של סתיו 1935. באותה תקופה לערך, עמל לוי גם על פרויקט הקמת נהריה, שמספר שנים לאחר מכן הוכתר בהצלחה רבה. 

לוי ושותפיו הזמינו את אסף ציפרין, מהנדס העיר חיפה דאז, להכין תכנית אב מפורטת לבניין העיר המיועדת. לצורך שיווק הקרקעות, הופקה חוברת מהודרת שכללה ציור בצבעי מים פרי מכחולו של הצייר הרמן שטרוק ודברי הסבר על החזון הגדול של ישוב הכרמל בידי יהודים. אלא שמכירת הקרקעות לא עלה יפה, למרות המאמץ השיווקי. המרחק הגדול מחיפה וקשיי הנגישות עמדו לרועץ. ניתן היה להגיע למקום במכונית בדרך עפר עד אזור צומת בית אורן/דמון של היום, ומשם להמשיך מרחק לא מבוטל ברגל, או ברכיבה על חמורים. 

חלוצים ראשונים עולים על הקרקע

מנהלי החברה לא התייאשו ונקטו ביוזמה מקורית: להושיב בגבעה קבוצת פועלים אשר תכשיר דרכים ראשיות, תיטע עצים לייפוי המרחב ותעבד את הבוסתן והשדות שבנחל אורן. כך יהפוך האזור בהדרגה לאטרקטיבי ונגיש יותר, וכאשר יתחיל להיבנות המרחב על ידי רוכשי הקרקעות, יזכו הפועלים לחלקה משלהם ויקימו בה יישוב משלהם כאוות נפשם.

ההיענות לפרסום המחודש הובילה לעריכת סיור הסברה עבור המתעניינים, שחזרו מלאי התלהבות. היו אלה צעירים שומרי מסורת, בוגרי "הפועל המזרחי", שעלו לארץ מגרמניה, חלקם עברו הכשרה לקראת העלייה לארץ ועבדו בבניין ובמלאכות שונות. תמורת עבודתם הובטח להם, בנוסף לשכר, דונם אדמה במקום עבור כל שנת עבודה, עליהם יוכלו להקים את ביתם לעתיד לבוא. 

"הכרנו זה את זה אחרי שהגיעה אלינו השמועה על אפשרות של התיישבות ביערות הכרמל", סיפר לימים יצחק ריש, מראשוני המקום, בספרו "חלוציות ביערות הכרמל" שהוציא עצמאית בשנת 1987. "המהנדס יוסף לוי, גואל אדמות מפרץ חיפה ומייסד נהריה, רכש לא מכבר קרקע על הכרמל. שמענו שהיה בדעתו ליישב עליו פועלים. זו ההזדמנות, חשבנו אז, להגשים את חלומנו, לכבוש אדמת ארץ ישראל, להתיישב בה, ולבנות את בתינו בחוג של חברים שדגלו באותם הרעיונות והדעות…איש מאתנו לא נמשך לקיבוץ או מושב, וכולנו חיפשנו דרך להתיישבות חלוצית אינדיבידואלית. והנה, חשבנו, הגיע זמן ההגשמה."

החברה שיסד יוסף לוי, חברת "כרמל להשקעות", הזמינה אותנו לביקור הסברה ביערות הכרמל. יצאנו מחיפה ונסענו עד אחוזה בכביש, משם והלאה בדרך עפר שהתפתלה בעליות ובירידות, בעיקולים ובעיקופים בין הגבעות עד דמון, החווה של משפחת כאראמן (כיום בית כלא). כאן היה סופה של הדרך.

ירדנו מהמכוניות, סבבנו את מבני החווה והגענו לשביל שהתחיל מאחוריהם. והנה נגלה לפנינו נוף של הרים מיוערים ובקעות עמוקות ובטבורו גבעה עגולה לא גבוהה ועל פסגתה חורבה שדמתה לטירה עתיקה. כולנו הוקסמנו מהמראה הנהדר".

תיאורו של יצחק ריש, מספק הצצה אותנטית נפלאה על העלייה לקרקע ב-4 באוקטובר 1935:

"בערב שבת שובה תרצ"ו, ארבעה באוקטובר 1935, עלינו ליערות הכרמל. התאספנו לפני משרד החברה בחיפה, העמסנו את חפצינו על משאית, ונסענו במכוניות שכורות עד דמון, שם חיכתה לנו שיירת גמלים שהובילה את כל הכבודה מדמון למחננו לעתיד ביערות הכרמל. 

הימים ימי אסיף עלי הטבק. בשדות של דמון קטפו פועלים ופועלות מתושבי הסביבה את העלים והביאום לחווה לשם יבוש. גם ביערות הכרמל נמצא עוד אריס שעסק באיסוף היבול, בייבושו ובהעברתו לכפר הסמוך. האריס חכר את אדמות שלאלה, כך נקראה סביבה זו קודם לכן, ונטע שם טבק. לרגלי הגבעה העגולה היה מעיין, ואמת מים עברה משם לאורך צלע הגבעה אל בריכה גדולה. בשטח מעל הבריכה נמצאו שלוש בקתות אבן ששימשו למגורי האריס ולאחסנת עלי הטבק. על ידן נטינו את אוהלינו והקמנו את המחנה. אז קראנו את קבוצתנו בשם "משמר הכרמל". 

בהקשר לשם "משמר הכרמל", יצוין, כי זמן קצר לאחר שנאלצו החלוצים הצעירים לעזוב את יערות הכרמל (חרבת א-שלאלה/חוות משמר הכרמל של היום, כפי שיסופר בהמשך), עלו כ-25 צעירים מזיכרון יעקב ומפרדס חנה לאדמות ח'רייבה (אזור תל חרובים בכרמל), והעניקו ליישובם המתהווה כמושב עובדים את השם: "ארגון משמר הכרמל". אני מעריכה, שבכך ביקשו לשמר את השם שאימצו לעצמם חלוצי יערות הכרמל עוד בשנת 1935, אך לא מצאתי תימוכין לכך.

22 חודשים לאחר עלייתם לרכס הכרמל, עברו חברי היישוב "ארגון משמר הכרמל" למפרץ חיפה והיישוב נשכח במשך השנים. על הקמתו ועזיבתו של היישוב "ארגון משמר הכרמל" שלעיל ניתן לקרוא בפירוט במאמרם של פרופ' יוסי בן ארצי ואסתר ינקלביץ' ( "כרמל בים יבוא", לקט מחקרים ארכיאולוגיים והיסטוריים, 2021).

ובחזרה לחלוצי יערות הכרמל, בהם עוסקת כתבה זו. חברי הקבוצה החלו בהכשרת דרכים מדמון אל מרכז השטח, וממנו להר ערקן, שם עמדה להיבנות לכאורה השכונה הראשונה. הם גזמו את החורש הטבעי, הכשירו את האדמה הראויה לעיבוד, נטעו עצים חדשים וכל זאת תמורת שכר עבודה ומגורים. ביתו של שכרי מנסור, שופץ ונוספו חדרים, הותקנו משאבת מים וצנרת אל ראש הגבעה ונוספו צריפי מגורים.

על צעדיהם הראשונים של 14 החלוצים בעולמם החדש, מספר ריש:

"החלו חיים חדשים, חיים באוהלים, חיי בדידות בטבע. כל בוקר הלך אחד מחברינו עם החמור הקטן לאורך שביל מעקשי אל המעיין לשאוב מים. וכמה מים נשפכו בדרך למחנה!

כל שבוע טיפסו כמה חברים, כמובן עם החמור הקטן, בשבילים לדמון, לפגוש את המכונית שהובילה מצרכי המזון, נפט לתאורה ולבישול, וכל האספקה הכללית שקנינו בחיפה. החברים פרקו את המטען מהמכונית והביאו אותו על הגב, איש כפי יכולתו, וגם החמור הקטן לפי יכולתו, אל המחנה שלנו. הסחיבה מדמון ליערות הכרמל לא הייתה דבר של מה בכך. הביאו גם עיתון ודואר, ושמענו על המתרחש בארץ, בעולם ובמשפחה.

"ראינו את עצמנו כשלוחי עם", כותב יצחק ריש. "גואלי אדמת ארץ ישראל ברוח האידיאל הציוני, וכעין אנשי בראשית ברוח הצו: "בחזרה לטבע", סיסמה שרווחת בתנועת הנוער בגרמניה".

מדי בוקר יצאו חברי הקבוצה לעבודה בסביבה, טיפלו בעצי החורש, עיבדו שטחים לחקלאות, עשו ניסיונות בגידול צמחים בהדרכת אגרונום מטבריה ואף נטעו גן ירק ונהנו מתוצריו. עם רדת הגשמים, כאשר סיים האריס את העברת היבול לכפרו ופינה את הבקתות, התמקמו בהן חברי הקבוצה במהלך החורף. 

פרוץ המאורעות: חלוצים ונוטרים, חולמים ולוחמים

במשך כשישה חודשים חוו המתיישבים חיי חלוציות בשטח הפתוח, ללא חשש. אך חודשים ספורים לאחר שהתמקמו במקום, מלאי רוח ציונית, מצאו עצמם החלוצים משלבים, לצד החלום ואתגרי החיים החלוציים בנקודה המבודדת, מרכיב נוסף של התמודדות, הגנה מפני הפורעים.

באפריל 1936, בעקבות פרוץ המאורעות ("המרד הערבי" שבהמשך כונה גם מאורעות 1936-1939), הונחו חברי הקבוצה ע"י מטה ארגון "ההגנה" לנטוש את המאהל ולהתמקם במבנה המקורה בחרבת א-שלאלה (הבורג', בפיהם) שעל הגבעה מעליו, תוך ביצור המקום בחומה ובגדרות תיל בסיוע מתנדבים שהגיעו לתגבר את המקום, ואגירת מצרכי מזון יבשים למקרה חירום.

המקום התנהל מעתה תחת הנחיות "ההגנה". נוטרים ממשטרת היישובים העבריים, ובהם יקותיאל ("כושי") סופל, הוצבו במקום למשימות שמירה וביטחון ועליהם הופקד איש "ההגנה" משה בלאט שהתגורר במקום עם רעייתו.

מספר כלי נשק הובאו בחשאי והוסלקו במקום, מרבית החברים הושבעו כנוטרים (גפירים) וחתמו על נשיאה ושימוש בנשק ועל תחמושת ומדים בעת הצורך, בנוסף לעבודתם השוטפת, והודרכו בתפעול נשק ע"י אליעזר ורשבסקי ומשה בלאט. בד בבד, שלחה חברת "כרמל השקעות" את הנס ברגר, משפטן ונוטר בהכשרתו, כנציגה הקבוע בשטח שיסייע בכל הנדרש. הנס התגורר במקום עם רעייתו וכאן גידלו את שני ילדיהם. במשך הזמן הלכה וגדלה הקבוצה ומספר חבריה הגיע ל-40.

במקביל, המשיכו החלוצים את פיתוח המקום: סלילת דרכים, הקמת תחנת שאיבה, הנחת צינורות, סקילת הקרקע, שתילת עצי פרי והכנת חלקות האדמה למגורים בעתיד. החברים השתתפו בסבב שמירות ובכל יציאה לעבודה התלוו שני נוטרים חמושים לקבוצה שמנתה כ15-20 פועלים. כאשר החלו בעבודה, הניחו הרובים בסמוך והצטרפו לעבודה.

"המטרה הראשונה שלנו" מספר יצחק ריש, "הייתה חיבור הנקודה שלנו, יערות הכרמל, אל הרשת הכללית של כבישי הארץ. משזה בוצע, עבדנו בסלילת הדרך לתוך עומקו של מרחב יערות הכרמל. עבדנו קשה מאוד, חפרנו וחצבנו בטורייה, באת ובמכוש. קדחנו נקבים עמוקים לתוך הסלעים בבלמינה, עד שנתהווה חור עמוק דיו למילוי בחומר נפץ…

הסלילה נמשכה לאורך הוואדי ואחרי כן, אחרי שבנינו גשר מקרבת הבריכה, מהצד ההוא של הוואדי. אחרי סיבוב רחב היא עלתה אל רמה, הידועה בשם גבעת וולפסון, שהייתה כולה מכוסה עצים ושיחים סבוכים. עקרנו את העצים והשיחים, והתהווה פס קירח שהיה אתר העבודה שלנו…"  

במשך שלוש השנים הבאות סבלו המקום ותושביו מהתנכלויות בלתי פוסקות של תושבי הכפרים הערביים שבסביבה והפועלים הותקפו בעת עבודתם בשטח ובנסיעתם להבאת אספקה שבועית מחיפה.

אוגוסט 1936, מתקפה ראשונה, ארבעה הרוגים

ביום שישי ה-14 באוגוסט 1936, כארבעה חודשים לאחר פרוץ המאורעות, הותקפה ממארב מכונית, בדרך המפותלת בין אחוזה לדמון, וארבעת נוסעיה נרצחו: יוסף המרמן, שהתנדב לקריאה לסייע בעבודות שמירה במשמר הכרמל, חברו מחיפה, מיכאל וייסר, הפועלת ברוניה קולין מתל אביב, שהגיעה להינפש בכרמל, והנהג, חיים שולרר מחיפה. אחד הנוסעים הצליח להימלט.

מרץ 1938, מתקפה שנייה. הנוטר מרדכי בר נהרג

ב-31 במרץ 1938 בשעות הצהרים, הותקפה קבוצת חלוצי משמר הכרמל שעסקו בעבודות סלילת דרך באדמות יערות הכרמל, כשהם פרוסים בשטח על פני כ-150 מטרים. רעש הקומפרסור ופיצוץ הסלעים סייע להסוואת התוקפים, שהגיחו חמושים מתוך החורשה ופתחו במטר יריות לעבר הפועלים.

הנוטרים מרדכי בר ודב הוישריק הגנו בגבורה וחירוף נפש על הפועלים מול עשרות הפורעים. מרדכי נורה בראשו ומת במקום, כאשר דב המשיך לירות ללא חת. הפועל פריץ ליכטנשטיין נפצע קל בראשו. כאשר נשמע רעש היריות במחנה, המרוחק מהמקום כ-800 מטרים, הגיעו במהירות נוטרים נוספים והצטרפו לקרב שנמשך כחצי שעה.

בעיתונות הכתובה דווח בפירוט על המתקפה. "הכנופייה, שמנתה כ-25 פורעים ערבים", דיווח עיתון "הצפה" למחרת, "הגיחה מאחורי גבעה והמטירה יריות אל רובי הנוטרים שהוקמו כמשולשים בקרבת מקום עבודתם של סוללי הכביש. שניים מהנוטרים התקרבו בזחילה לרוביהם והשיבו אש לתוקפים. האחד מהם, מרדכי בר (באר), הספיק לירות כעשרים יריות ונפגע בכדור בראשו, שהרגו בו במקום. למתגוננים הצטרפו עוד שלושה נוטרים, שהמטירו אש חזקה על הכנופייה והניסוה" (הצפה, 1.4.1938, באדיבות עיתונות יהודית היסטורית).

ליד בית החולים "הדסה" בהדר הכרמל, אליו הובאה גופתו של מרדכי בר לפנות ערב, התאסף קהל רב. מסע הלוויה עבר דרך בית הכנסת המרכזי שבהדר הכרמל והתלוו אליו גם תלמידי בתי הספר "נצח ישראל", וריאלי יבנה.

בין המספידים היה בר רב האי, סגן יו"ר ועד קהילת חיפה. את דבריו הביאו העיתונים היומיים שסיקרו את הלוויה: עוד ייסללו כבישים על הר הכרמל, ייבנו בנינים ויינטעו יערות, ושמך, מרדכי, ייחרת לנצח בין אלה שהקריבו עצמם על מזבח העם והארץ…" השרשרת הארוכה המאחדת את הגולה עם ארץ ישראל. משפחה אחת אנחנו. מדמנו נלקח הקרבן הצעיר. יהי זכרו ברוך".

"בהתקפה על פועלי הכביש, החזיק דב מעמד לבדו לאחר מות החבר מרדכי בר ובאומץ לבו הגן על הנשק תחת מטר היריות של המרצחים", סיפרה חברתו לקבוצת המתיישבים, חנה קנטורוביץ'. "אף פעם לא עלה בדעתו להתפאר במעשהו זה".

בתעודת הוקרה על תפקודו וגבורתו של דב בקרב, כתב מפקד משטרת המנדט הבריטי: "שמחתי מאוד בקראי דו"ח מיוחד על התנהגותך ב-31 במרץ 1938, בשעה שאתה וחבריך, נוטרי יערות הכרמל, הותקפתם ממארב ע"י כנופייה גדולה של ערבים מזוינים. הנני מביע לך את ברכתי לכישרונך ועוז רוחך בהדיפת התוקפים. אומץ לבך הציל את פלוגתך מהשמדה. תהיה למופת מלהיב את יתר אנשי המשטרה בתפקידם הקשה של הגנה על נפש ורכוש בימי מהומות אלה".   

אוגוסט 1938, מתקפה שלישית, אירוע דמים שחרץ את גורל יערות הכרמל.

ביום חמישי, ה-15 באוגוסט 1938 בשעת בוקר מוקדמת יצא רכב עם שישה נוטרים חמושים בראשותו של משה בלאט, במשאית מיערות הכרמל לחיפה, כדי להביא מצרכים למקום. לנסיעה התלוו לנסיעה חברות המקום – אהובה אוסטרמן ויהודית מרלמשטיין.

בדרכם חזרה, קילומטרים ספורים מהמחנה, עלתה המכונית על מוקש ועשרות פורעים ערבים, שארבו לרכב, פתחו באש אינטנסיבית כשהם משתמשים בעצים ובשיחים בשטח כעמדות מסתור. הרכב, שנפגע מהיריות, עצר והנוטרים קפצו ממנו ותפסו עמדות בשטח ונאבקו בגבורה.

בקרב היריות נרצחו שמונה נוטרים ובהם משה בלאט, דב הוישטריק, ליאון אוסטרמן, אשר כהנא, יצחק בוכבינדר, מנדל גליקברג, ישראליק וולהנדלר. אהובה ויהודית נפצעו קשה ונפטרו מפצעיהן. הנוטר הנס ברגר, שנפצע מתשעה כדורים, היה היחיד שהצליח לשרוד את המתקפה הרצחנית. 

אירוע הדמים אשר גבה את חייהם של עשרה מתיישבים ונוטרים, זעזע את היישוב היהודי בארץ ומחוצה לה. למול הסכנות, התקשתה חברת "כרמל להשקעות" לשווק כעת את קרקעות 'יערות הכרמל'. המתיישבים עזבו את המקום, ולאחר מו"מ העבירה החברה לקק"ל שטח של כ-1300 דונם, על מנת שתיישב עליה יישוב שיתופי אשר יגביר את תחושת הביטחון באזור.

לאחר עזיבת החלוצים, שימש המקום כמחנה אימונים של "ההגנה", כפי שיפורט בהמשך.

העלייה לבית אורן

בספטמבר 1939 התיישבו חברי גרעין "השומר הצעיר" ממושב מגדיאל בחווה הנטושה (חרבת א-שלאלה) הנטושה ביערות הכרמל. על מנת לשמור על ביטחון המתיישבים, גויסה כיתת נוטרים וכמפקדה נתמנה אהרון (אלק) ספיר, שהתגייס לארגון "ההגנה" עוד בשנת 1936. חברי הגרעין עיבדו קרקעות על ההר ובמישור חוף עתלית ובהמשך הקימו את קיבוץ בית אורן, אחרון יישובי "חומה ומגדל", במיקומו הנוכחי. 

אנקדוטה על העברת הקרקעות לקיבוץ בית אורן סיפר לי פרופ' דוד מזורסקי, נכדו של היזם יוסף לוי: "בתחילת שנות השבעים ביקשה סבתי, אלמנתו של יוסף לוי, למצוא את חוזה העברת הקרקעות להקמת קיבוץ בית אורן. לאחר חיפושים רבים, נמצא החוזה בפח האשפה במקום, שם ״בילה״ שנים רבות.

בחווה, שהייתה מוזנחת מאד, לא היה חשמל, אך קווי המים והטלפון היו תקינים. בימי הקיץ ובחגים הובאו לשם ילדים מארגון חובבי הטבע לקייטנת ציור, ובשאר השנה היה המקום נטוש. התנדבתי עם חבר לשהות במקום, סיידנו והכשרנו אותו למגורים. יום אחד הופיע במקום גבר מצוחצח ומגולח למשעי עם ארגז בקבוקי בירה ושתי עלמות חן. בדיעבד, הסתבר לי שזהו מי שזכה לכינוי "הפורץ מדניה״, שנהג להשאיר בית מסודר לאחר שניקה אותו מתכולתו…הוא נעצר, נכלא בכלא דמון והצליח לברוח.

בשנת 2018, בבוקר חתונתה של בתי, היא בחרה לבקר עם בן זוגה בחוות משמר הכרמל, שם נשבעו זה לזה. כבוד לסבא רבא אותו לא זכתה להכיר".

החלום שנגוז

בשנת 1950 עלו שישה בעלי מגרשים ל"גבעת מרדכי" (לזכרו של מרדכי בר) וכיום מוכרת בשמה "גבעת וולפסון" ובנו בה מבנים וצריפי עץ כדי לקבוע עובדות בשטח, טרם יוכרז כפארק לאומי. מאבקים ממושכים היו נחלתם של יוסף לוי ושותפיו במשך עשרות בשנים. עם ההכרזה על הכרמל כפארק לאומי ב 1968 והפקעת השטח, הסתיים רעיונו הגדול של יוסף לוי (שהלך לעולמו עוד ב-1949). רק חורבת א-שלאלה וששת הבתים בגבעת וולפסון נותרו בנוף של ימינו, לספר את סיפורו של עוד חלום שנגוז.

אתר חוות "משמר הכרמל" של רשות הטבע והגנים מנציח את הסיפור העלום, ומשמש מוקד לטיולים ופעילות לבני נוער באלפיהם, הנחשפים אגב כך ליוזמה המקורית של יוסף לוי ושותפיו לדרך.

פרק שני: הכנס בחוות משמר הכרמל – דוברים ונרגשים. סגירת מעגל

המעמד המרגש הזה עבורי הוא סגירת מעגל אישית", סיפר בהתרגשות פרופ' אלעד בן דרור, ראש המכון לחקר מחתרות ע"ש בגין באוניברסיטת בר אילן, מיוזמי הכנס. "הרומן שלי עם הגבעה התחיל בשנות ה-90, למדתי באוניברסיטה ובמקביל כמדריך טיולים של מלון ניר עציון. יום אחד הוזמנתי להצטרף לקבוצה קטנה של מבוגרים והובטחה לי חוויה ייחודית. טיפסנו לכאן מניר עציון בשביל העפר המשובש שהיה אז. המקום היה מוזנח, וחרב, קוצים בגובה אדם, נטוש…|

יצחק ריש, היה הדובר של הקבוצה, שקראה לעצמה "משמר הכרמל". אני זוכר את הכאב בקולם כאשר דיברו על ההזנחה של המקום, על חבריהם שנפלו כאן ולא הונצחו, ועל כך שהסיפור שלהם נשכח, למרות חשיבותו בהוויה של הכרמל… בסיפור הזה במאה שעברה יש שכבות שונות ושחקנים רבים, דתיים וחילוניים, קיבוצניקים ויזמים פרטיים, לוחמים וחולמים שהתמודדו עם אתגרים, כולם הם חלק מהסיפור הגדול של בניית הכרמל ותקומת הכרמל.

זהו סיפור שצריך לספר, ללמוד וללמד", המשיך בן דרור. "סיפור שיש בו את המרכיבים של ציונות, התיישבות ביטחון, תורה ועבודה, סיפור של חלוצים שעלו מגרמניה, ליישב את ארץ ישראל, סיפור של התמודדות עם קשיים ואכזבות, סיפור אישי כואב שסלל את הדרך לרבים אחרים ותרם תרומה חשובה לאחיזה יהודית בכרמל בתקופה שקדמה להקמת המדינה".

"חוות משמר הכרמל, היא חלק מרשת של כ-130 חניוני לילה של רשות הטבע והגנים", אמרה רעיה שורקי, מנכ"לית רשות הטבע והגנים. "החווה היא חלק מפארק הכרמל החולש על שטח של כ-124,000 דונם שמורות טבע וגנים לאומיים והיא מארחת בשנה כ30,000 לנים בשנה, בעיקר בני נוער, בנוסף לכ20,000 מבקרים במשך היום. יש כאן נקודה עברית על הכרמל – לתפארת מדינת ישראל, עושים כאן חינוך והסברה ויוצאים מכאן לטיולי כוכב".

בהמשך דבריה, סיפרה שורקי בהתרגשות, שבשנת 2003, כאשר ערכה עם נציגי ה"רשות" סיור בחווה הנטושה דאז, בכדי לבחון האפשרויות לשימורה, נשענה על אחד הקירות בחורבה הנטושה, ולפתע נפלה על כתפה מזוזה ובגבה, קלף. באותו יום, פגשה באקראי את יצחק ריש שהגיע לבקר בחווה. קיווינו, סיפרה, שיזכה לראות את המקום חי ומספר את הסיפור.  בכנס שהתקיים בחווה לאחר שיפוצה בספטמבר 2005, 70 שנה לאחר ההתיישבות החלוצית במקום, זכה יצחק ריש לקבוע את המזוזה בקיר המבנה.

"החווה מגלמת בתוכה המון שכבות וסיפורים" חתמה שורקי את דבריה. "והיא תמשיך להעביר את הסיפור ואת המורשת".

"הסיפור של החלוציות בכרמל מרתק אך לא קיבל את החשיבות באתוס ההתיישבותי הציוני", ציין עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "זהו סיפור של חלוצים וחלוצות, של חלומות והגשמה, של הגנה ומאבק, והמחיר הגבוה ששילמו".

נחמה אייגנר, רכזת פיתוח תוכן במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וחלק מצוות מארגון הכנס, היא נכדתה של החלוצה סופי פינקוס, שלקחה על עצמה לבשל עבור חבריה להתיישבות.

"החלום שלי, אחד מחלומותיי", פתחה נחמה, "הוא שסיפור ההתיישבות החלוצית בחוות משמר הכרמל יהיה מוכר בחברה הישראלית… סבתא הייתה כאן חלוצה וגם אני ביקרתי כאן בילדותי, אני זוכרת מקום הרוס, הרבה חורש ירוק, מקום קסום…

משיחותיי עם הצאצאים בחודשים האחרונים עולה משהו משותף ברור, כולם התאהבו במקום הזה ואיך אפשר שלא: האוויר, השקט, השלווה, הירוק, העוצמה השקטה, שמרגישים אותה גם עכשיו…"

בהמשך תיארה נחמה את השתלשלות ההתישבות במקום, כפי שמתואר בספרו של יצחק ריש, אותו כינתה "התנ"ך של כולנו לסיפורו של המקום".  

תא״ל במיל. ד״ר אפרים לפיד, יו״ר ארגון מורשת ה"הגנה", הדגיש את המשימה המשולשת שבה פעל ארגון "ההגנה": ביטחון, התיישבות והגנה, וציין את הקשר בין חיפה לבין ההתיישבות במשמר הכרמל, כחלק מן המורשת של האזור.

לפיד סיפר על חלקו של ארגון "ההגנה" במאבק על הגנת חוות משמר הכרמל ועל תושביה מפני האויב הערבי בשנים של טרום המדינה. עוד סיפר, כי בעקבות רצח העשרה באוגוסט 1936, הוצע לחבר ה"הגנה" הצעיר, מאיר זרודינסקי, אז בן 16 (!), שהוכיח ביצועים מרשימים במשימות קודמות, לקחת על עצמו לפקד על המקום. בסיועו של ד"ר בירם, התקבל אישור הוריו למשימה הביטחונית המסוכנת, הוא נטש את ספסל הלימודים וביצע אותה בהצלחה רבה. מאוחר יותר התגייס זרודינסקי (זורע -"זרו") כנוטר, שירת כקצין הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ולימים אלוף בצה"ל.

לאחר שעלה קיבוץ בית אורן על הקרקע, במיקומו הנוכחי, הוא הפך למקום לאימוני נשק לסוגיו עבור חיפאים חברי ארגון "ההגנה".

דפנה קהילה, סיפרה בהתרגשות מזיכרונותיה כבתו של יצחק ריש, שנמנה על קבוצת החלוצים הראשונה בחווה והיה לדוברה:
"בעת הטקס ב-2005 היה אבא כבר בן 92… הוא התרגש במיוחד בקביעת המזוזה, אשר חיכתה בין ההריסות מאז ימי החלוצים…אבא היה מיוחד וצנוע, חדור באהבת הארץ, ובמוטיבציה להגן עליה.

מילדותי, אני זוכרת שיחות בבית הוריי בנושא יערות הכרמל. היה לאבא אלבום תמונות עם דפי בריסטול שחור שעליהם הדביק תמונות מהחיים במקום. הרבה זיכרונות.

את הספר "חלוציות ביערות הכרמל" אבא הוציא במימון עצמי לרגל 50 שנה ליום העלייה ליערות הכרמל והוא מהווה גם כתב עדות וזיכרון לנרצחים. הספר מתאר באופן רגיש וציורי את החלום של קבוצת הבחורים הצעירים יוצאי גרמניה וחניכי תנועת נוער דתיות ששאפו להקים ישוב שאינו קיבוץ או מושב וההזדמנות להגשים את חלומם ניתנה להם באמצעות חברת כרמל השקעות.

זכורים לי מילדותי המאבקים שניהלו אבי וחבריו למען השארת החלקות בבעלותם, להקמת שכונה קטנה, כדוגמת גבעת וולפסון שעל הגבעה, אך רק אחרי שנים קיבלו פיצוי כספי כלשהו, והחזון נותר כחלום.

חתמה את סבב הדוברים יעל זרחי, שגדלה בחוות בשנות ה-50 של המאה הקודמת ושיתפה מזיכרונותיה האישיים מאותם ימים. 

לסיום המפגש, יצאו המשתתפים לסיור רגלי ב"שביל החלוצים". השביל, שיורד מצלע ההר אל אפיק נחל אורן לכיוון חניון האגם, בטבע הקסום, הוכשר ע"י רשות הטבע והגנים, לאחר השריפה הגדולה בכרמל בשנת 2010, ומנציח את זכרו של הטייס אסף רמון. את הסיור הדריכו נחמה אייגנר, נכדתה של החלוצה סופי פיסקוס, ונינתו של הנס ברגר.

פרק שלישי: לזיכרם של 15 חללי יערות הכרמל

במשך שלוש שנות ההתיישבות ב"יערות הכרמל" מצאו את מותם 15 מתיישבים ונוטרים בהתנכלויות אכזריות את פרק זה בחרתי להקדיש לזכרם.

את הפרטים ליקטתי מתוך החוברת "חללי יערות הכרמל" והספדי חבריהם, עיתוני התקופה, אתר "יזכור" ושיחות שקיימתי עם כמה מהצאצאים. מוזמנים להוסיף בתגובות לכתבה פרטי מידע נוספים ככל שידועים לכם.

מרדכי בר

האחים שמואל ומרדכי נולדו בפרנקפורט בהפרש של שנתיים לבטי ויוסף בר. גדלו בבית מאוד דתי. כאשר היה שמואל, הבכור, בן 5, נפטרה האם ממחלה. האב נישא בשנית, לפרידה, ולבתם המשותפת של השניים, אחותו למחצה של שמואל ומרדכי, העניקו את השם בטי, לזכר סבתה שלא הכירה.

לאחר לימודיהם בגימנסיה, נשלחו האחים להכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל ובשנת 1935 עלו ארצה וכאן התפצלו דרכיהם. שמואל, שבחר להתנתק מהעולם הדתי בו גדל, הצטרף לחברי גרעין מגרמניה שהקימו את קיבוץ הזורע, ואילו מרדכי, שהקפיד על אורח חיים דתי, הצטרף עם חבריו ל"פועלי אגודת ישראל" לקיבוץ חפץ חיים בגדרה. זמן קצר לאחר מכן הצטרף להתיישבות החלוצים הדתיים יוצאי גרמניה ביערות הכרמל, מטעמים ציוניים, שם היה פועל ונוטר.

חבריו סיפרו, שמרדכי היה בחור צנוע ומסור בכל לבו לעבודה ולתורה. בשעות הערב המאוחרות, לאחר שעות רבות של עבודה פיזית קשה, היה קורא בגמרא במשך שעות. חלומו של מרדכי היה לרכוש אדמה במקום, להעלות את הוריו לארץ וליישב אותם בשטח זה. למרבה הצער, רק לאחר הירצחו קיבלו הוריו סרטיפיקט, עלו ארצה והתגוררו בחיפה. 

את הדי (ליאון) פגש מרדכי עוד בהכשרה, ולאחר שעלה ארצה השניים התארסו. בני דודיה של הדי, האחים פרנץ והנס היימן, היו גם הם בין קבוצת המתיישבים בחווה.

חיה אליהו, בתה של הדי, מספרת שאימה נהגה לספר על כישרונו של מרדכי בציור וכארוסתו, זכתה לקבל מציוריו היפים. בשדה יעקב, שם התגוררה הדי עם משפחתה, כבר התכוננו לנישואיהם הקרובים והאם אף רקמה את ראשי התיבות של שמותיהם של המצעים, כמנהג אותם ימים. 

אילנה כץ, בתו של שמואל, אחיו של מרדכי, מספרת לי, שאביה מיעט לדבר על אחיו ומעולם לא לקח את המשפחה לקברו. כאשר הסב נפטר, לקחה אילנה אליה את תמונת מרדכי והיא דואגת לפקוד את קברו.

גם אימה של חיה אליהו לא סיפרה דבר על כך עד גיל מבוגר. "בערוב ימיה", משחזרת חיה, ביקשה אימא שאגש לארון ואביא לה קופסה מסוימת. מן הקופסה הוציאה להפתעתי מספר תמונות של מרדכי וסידור אישי שלו, גזרי עיתונים על נסיבות הירצחו והספרון "חלוציות ביערות הכרמל".

באותו יום סיפרה לי אימא לראשונה, על כך שהייתה מאורסת למרדכי וכי הם היו מיועדים להינשא חודש לאחר מועד מותו הטראגי. גם לאחר הירצחו, אימי שמרה על קשר הדוק עם הוריו, שהתגוררו בחיפה.

חיה אליהו, בתה של ארוסת מרדכי, ואילנה כץ, בתו של אחיו, לא הכירו זו את זו. לפני מספר שנים, במהלך שיחה אקראית בחוג התעמלות בטבעון, הן גילו את הקשר בהתרגשות גדולה, נפגשו ושוחחו ארוכות.  

משה בלאט

משה נולד בפולין, בן להורים חסידים, אביו היה שוחט. כחדור אמונה בציונות, עלה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כנגד רצון הוריו. בארץ עבד בפועל בניין ובהמשך התגייס למשטרה ושירת בה כקורפורל במשך חמש שנים. בתקופה זו הכיר את הארץ על בורייה, למד את תושביה ורכש את השפות העברית והאנגלית.

בשנת 1927, לנוכח קשיים במציאת עבודה חדשה, עזב את הארץ וכעבור חמש שנים חזר ארצה ועבד בשמירה בשכונת "התקווה" שנמצאה בלב התקפות. בתחילת 1937 הוצב ביערות הכרמל כממונה "ההגנה" על נקודת ההתיישבות החלוצית והיה מפקד ומדריך הנוטרים במקום.

חברו, אליעזר ורשבסקי, סיפר כי משה קיבל באהבה את התנאים הקשים במקום ואף עודד את חבריו. "בימים ההם הכרנוהו עם כל יתרונותיו הנעלים ועם תכונות נפשו היפות", ספד לו ורשבסקי. בשיחות אתנו השתדל משה גם להרחיב את אופק מחשבותינו ועורר שיחות על נושאים של ספרות ואמנות. הוא חקר את הסביבה ואת תושביה וטיפח יחסי שכנים. רב היה חלקו ברכישת שטחי אדמה נוספים ע"י יהודים ובפיתוח הנקודה יערות הכרמל. משאת נפשו הייתה רשת של קיבוצים וקבוצות, החיים מיגיע כפיהם ועל יסודות של יושר ושוויון".

ב-9 מאי 1938 דיווחו העיתונים היומיים על מעצרו של משה בלאט, אותו כינו "מכתאר יערות הכרמל", בעקבות מציאת רובה אוטומטי, בסביבות יערות הכרמל בשעה שעבר במקום. בהמשך שוחרר בערבות.

ב-28 באוקטובר 1938, ימים ספורים לאחר הירצחו באירוע הדמים, ילדה רעייתו של משה, עדינה, בן.   

דב הוישריק

דב (ברק) נולד בפולין בשנת 1913 וגדל בבית חרדי דתי. בילדותו עברה המשפחה לשטוטגרט בגרמניה, שם נתמנה אביו, אברהם–אליעזר, כשוחט. בשנת 1933 הצטרף להכשרה בגרמניה ושנה לאחר מכן עלה לארץ ישראל ובהמשך התגייס כנוטר.

בדברי ההספד לאחר נפילתו של דב, שיתף מ. בר-לב (בלכר), בדברים שסיפר לו משה בלאט, על רשמיו של דב מהמקום. "לא קל היה לי פה להתאקלם, כשתיל שנתלש והועבר לארץ רחוקה, כנטע זר הרגשתי את עצמי…חונכתי על ברכי התרבות הגרמני…משהו מהאור, החום והכוח הגנוז בגוויל ספרי קודש עתיקים משכני והביאני הלום… שינוי מקום, שינוי אוויר ואווירה, שינויי ערכים – הרגשתי משהו מערטילאיות הנשמה וחוסר יכולת…אולם פה על הכרמל מרגיש אני שוב בכוח הטמיר הגדל בי, מחסן את גופי ומביא מרפא לפצעי נשמתי הדוויה. הכרמל מקסים הוא…פה אתיישב, אשתרש בקרקע ולא אזוז מפה לעד…"

יצחק שינובר, בנה של רחל הינובר, אחייניתו של דב, מספר שבילדותו, נהגה סבתו לקחת את כל המשפחה לאזכרה שנערכה סמוך לאנדרטת אבן, שבזמנו הוצבה בדרך לבית אורן.

דב תואר ע"י חבריו כאדם שתקן, חייכן, צנוע ומסור. הוא התנדב לקחת על עצמו את הנהלת המטבח וסידור הצרכנייה, הכרוכים בעבודה מרובה. 

כמה שנים לאחר שנהרג ביערות הכרמל, הוריו של דב נרצחו בשואה. בכך הפך לנצר אחרון, בסדר הפוך, ללא צאצאים וללא משפחה ישירה.

יצחק בוכבינדר

יצחק נולד בשנת 1914 בעיירה גירעש בטרנסילבניה, שם למד ב"חדר". כנער היה חבר ב"הסתדרות המזרחי" ובהמשך הצטרף להסתדרות החלוצית "בני עבודה" (השומר הצעיר). מגיל צעיר חלם לעלות לארץ ישראל, למד עברית והרצה על הארץ.

בשנת 1934 יצא להכשרה וכעבור כשנה עלה ארצה. בתחילה עבד בנגרות בחיפה ועם פרוץ המאורעות בשנת 1936 התגייס כנוטר באחוזת הרברט סמואל. שירת תקופה נוספת במטולה ולאחריה חזר למלאכת הנגרות.

במאי 1938, כאשר שמע על גיוס נוטרים נוספים ליערות הכרמל, נענה לקריאה בהתלהבות. חברו שהתגייס עימו, אברהם רובינשטיין, סיפר כי יצחק הקפיד לסייר בוקר וערב בשטחי העבודה בחפשו אחר עמדה מתאימה להגנה על הפועלים בעת עבודתם. בלילות, לאחר משמרות שמירה, החליט ללמוד איתות, בעצמו. הוא תואר ע"י חבריו כבחור חברותי ונמרץ שאוהב מעשי ליצנות. 

יהודית מרמלשטיין

יהודית לבית ברקוביץ' נולדה לבית דתי בשנת 1911 בסאנאץ ליד ברטיסלבה (צ'כוסלובכיה). בסיום בית הספר התיכון למדה טיפול בילדים ויצאה לשוויץ ולבלגיה להשתלם במקצוע. לאחר שובה לבית הוריה, הצטרפה להכשרה של "המזרח" ובשנת 1935 עלתה ארצה.

בשנים הראשונות עבדה יהודית במקצועה ובהמשך עבדה באחד מסניפי "בית לחם" בתל אביב. לאחר נישואיה לאריה מרמלשטיין, שנמנה על קבוצת החלוצים, הצטרפה להתיישבות במקום.

"זכורני איך שמחת בהיכנסך לחוות ההכשרה ובאיזו התלהבות התכוננת לעלייה", ספד לה ידידה, יעקב, "זכורני גם, איך הגשת עזרה ראשונה לפצועים בחודשי המאורעות הראשונים, באיזו מסירות וטוב לב עשית זאת". יהודית חלמה להעלות את בני משפחה לארץ אך לא זכתה לעשות זאת. היא נפצעה אנושות כאשר נסעה לבקר בבית החולים את בעלה הפצוע, ונפטרה מפצעיה.

ליאון ואהובה אוסטרמן

ליאון נולד באפריל 1910 בדנמרק, לפאולה ומאיר אוסטרמן. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל ועבד בקטיף הדרים, בבניין, בגננות ובצבעות. בחיפושיו אחר עבודה נדד בין מקומות שונים. בשנת 1936 הצטרף לקבוצת החלוצים ביערות הכרמל ושימש כנוטר.

רעייתו, אהובה לבית שטיינברג, נולדה ב1914 במצרים, עלתה לארץ ב1932, התגוררה בחיפה ועבדה כפקידה בחנות בהדר הכרמל. מנעוריה הייתה ספוגה באידיאלים ובהתלהבות חלוצית וכאשר שמעה על ההתיישבות החלוצית ביערות הכרמל, החליטה להצטרף ושם הכירה את ליאון והשניים נישאו ב1936. בעת הירצחם, הייתה בהיריון.

בדברי הספד לחבריו, סיפר יעקב קנטרוביץ', כי ליאון רכש חלקת אדמה ביערות הכרמל עליה נטעו בני הזוג עצי פרי וחלמו לעבור לגור שם.

מנדל גליקברג

מנדל נולד בשנת 1909 בעיירה אוליקה בפולין למשפחה דתית אדוקה. הוא למד בבית הספר "תרבות" ובגיל 17 החליט לעזוב את הבית ולצאת להכשרה במטרה להיות פועל בארץ ישראל.

לאחר תקופת הכשרה בקולוסובה בטרנופול, בתנאים קשים, גויס לצבא, נפצע אנושות ולאחר שהבריא חזר להכשרה. לאחר עלייתו ארצה עבד בתחנת הכוח בחיפה, שם נחבל קשות כתוצאה מנפילה מגובה רב. לאחר שלושה חודשים בהם פרפר בין חיים ומוות, חזר לעבודתו בתחנת הכוח ולבסוף התגייס כנוטר. 

אשר כהנא

אשר נולד לאדלה ופנחס כהנא בברלין, גרמניה. היה חניך בתנועת "צעירי מזרחי" בעיר הולדתו. בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והתגורר בחיפה, בה עבד בנגרות והדריך בתנועת "בני עקיבא". בהמשך הצטרף לקבוצת החלוצים ביערות הכרמל, שם עבד כפועל וכנוטר. את חלומו להיות איכר עובד אדמתו ביטא בין היתר באחד ממכתביו: "נקים פה שבט של יושבי הרים…שהוא הטבעי, החזק והיפה ביותר באפיו… בלילות כאלה אני שומע את קריאת האדמה, רואה אנוכי את ההרים השוממים המצפים שנזרע, נשתול ונבנה עליהם".

שרגא (זיגי) כהן

שרגא נולד במאי 1910 בברלין שבגרמניה להוריו, למינה ויחיאל כהן, שעסקו בתחום הטכסטיל. בסיום לימודיו בתיכון יצא להכשרה של "החלוץ המרכזי" בריגה.

בשנת 1933 עלה לארץ ישראל עם אחיו הבכור. הם השתקעו בחיפה ועבדו בבית החרושת לאריגים בכפר אתא.

כאשר שמע על הקבוצה המתארגנת לעבודה חלוצית ביערות הכרמל, הצטרף ללא היסוס והפך להיות הרוח החיה בקבוצה, שפע הומור ושמחת חיים. הוא אף ערך עיתון עבור חברי הקבוצה, בו פרסם תכנים שהעלו חיוך בקרב חבריו בזמנים הקשים ובנוסף, ניגן בכינור.

הוא ויתר על הקמת משפחה משלו למען תמיכה בהוריו המבוגרים, שעלו לארץ.

ישראל (שרוליק) וולהנדלר

ישראל נולד בשנת 1913 בצ'נסטוחובה, פולין. בגיל 8 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והיה פעיל בה עד עלייתו לארץ ישראל. בשנת 1925 עלה ארצה ובהמשך למד נהגות ועבד בתחום זה כל חייו.

בתקופת מאורעות תרפ"ט (1929), בהיותו נער צעיר, פעל בארגון "ההגנה" כמקשר בין משמר העמק וחיפה והשתתף גם בשמירה על הר הכרמל. 

את זמנו הפנוי הקדיש לאהבתו לספורט והתאמן בשורות אגודת "מכבי" ואף זכה לתואר אלוף הארץ בהרמת משקולות. לצד זאת, הרבה לטייל בשטח הכרמל.

בתקופת המאורעות התקבל לקבוצת "הובלה", התנדב לשמירה ובלט באומץ לבו ובנכונותו לבצע כל משימה. ישראל היה נהג המשאית שהתנדב להסיע את הנוטרים ונרצח יחד עמם. הניח אישה ובת.   

יוסף המרמן, מיכאל זיסר, ברוניה קולין, חיים שולרר

יהי זכרם ברוך!