משפחות שכולות: מאבק על דרך ההנצחה במרחב הציבורי בחיפה

(חי פה) – מאז מתקפת הטרור הקשה ב-7 באוקטובר 2023, ישראל כולה מתמודדת עם פצע פתוח שלא מפסיק לדמם. אך לצד האובדן, הכאב והאבל האישי, צפה ועולה שאלה ציבורית רחבה – כיצד, מתי ואיפה נכון להנציח את הנופלים. בעיר חיפה, הוויכוח סביב ההנצחה הפך בשבועות האחרונים לטעון במיוחד. משפחות שכולות המבקשות להנציח את יקיריהן באופן מיידי, סמלי ומקומי נתקלות ב"תמרור עצור" מעיריית חיפה שמבקשת להמתין, ולהתייחס להנצחה ברמה כוללת ומרוחקת יותר בזמן. מה שהתחיל כיוזמה אישית וכואבת, הפך לעימות בין הציבור לבין הממסד העירוני, עימות שמעלה לדיון לא רק את גבולות ההנצחה אלא גם את גבולות החמלה וההכרה.

פינת ההנצחה הספונטנית שהפכה למוקד של כאב ומחלוקת

לפני כשבועיים, בהיתקלות קשה בעזה, נהרגו ארבעה לוחמים כתוצאה מחומר נפץ שהוצמד לטנק שלהם. בני אסולין ז"ל, חייל תושב שכונת כרמל צרפתי, הגיע במהירות לסייע ונפל גם הוא, דקות לאחר מכן. תושבי השכונה, שראו בו דמות מוכרת ואהובה, הקימו במקום מגוריו פינת הנצחה ספונטנית: נרות, תמונה, מילים. משהו זמני – אך טעון במשמעות.

כאשר ראש העיר, יונה יהב, הגיע לנחם, המשפחה ביקשה ממנו להפוך את הפינה הזו לקבועה. תשובתו הייתה נחרצת: לא תוקם הנצחה בשנתיים הקרובות. ההורים סירבו לקבל את הדברים, ומתעקשים שהנצחה היא לא עניין שאפשר לדחות, במיוחד כשמדובר בילד שיצא מביתו להגן על המדינה ולא שב.

"סמל עירוני של גאווה – לא טקס פרטי"

אחותו של בני ז"ל, מירית, מתארת את משמעות ההנצחה עבור המשפחה: "הנצחה מאוד חשובה למשפחות הנופלים, במיוחד כאשר אתר ההנצחה נמצא בסמוך לבית המשפחה ומסמל משהו הקשור לחלל או לילדותו בחיפה. חברים שלו יכולים להיפגש באתר וכך להמשיך את מורשתו וזכרו. בנוסף, תושבי חיפה יכולים להרגיש גאים בכך שהם חיים בעיר שמוקירה את בניה הגיבורים שלחמו עבורם ושילמו את המחיר הגבוה ביותר שניתן לשלם. זאת צריכה להיות הנורמה – לא מצב חריג".

לדבריה, המשפחה נתקלה בתהליך בירוקרטי מסובך: "לגבי הנצחת בני בעיר, הבנו כי הדבר צריך לעבור הרבה ועדות, כלומר תהליך בירוקרטי ארוך וגם אחרי התהליך, לא בטוח שהדבר יקרה. זהו מצב אבסורדי. העיר צריכה לזרז תהליך שכזה ולעשות אותו בדרך הכי רגישה ומכובדת, למען החלל ולמען המשפחה".

"גם אנחנו קברנו ילד, אבל איש לא זוכר"

הוויכוח אינו רק על ההווה. משפחות שכולות מאירועי טרור ומלחמות קודמות מביעות תחושת שקיפות וכאב כפול. "אני לא רוצה שיזכרו רק את אלה שנהרגו מאז ה-7 באוקטובר", אומר אב שכול שאיבד את בנו בפיגוע בשנות ה-90. "אין בי כעס – רק הבנה עמוקה של מה שמחכה למשפחות שאיבדו את ילדיהן עכשיו. אבל חשוב שגם הילדים שלנו, שמתו מזמן, לא יישכחו".

לדבריו, האבל לא פג עם השנים, הוא רק מקבל צורה אחרת. "אתה חי את שארית חייך מול הילד שאיבדת. אתה בונה את עולמך סביב זיכרונו, סביב מה שהוא יכל להיות. ההבנה שהחברה לא זוכרת, כואבת יותר מכל".

המאבק של אולגה: ספסל לזכרה של דניאלה

אולגה פטרנקו, תושבת נווה שאנן ואמה של דניאלה שנהרגה במסיבת הנובה יחד עם בן זוגה דניאל, יוצאת למאבק פרטי וציבורי גם יחד. היא ביקשה מהעירייה לאפשר הצבת ספסל זיכרון צנוע, ממומן על ידה, בפינת רחוב בעיר. למרות שבערים אחרות הוקמו יוזמות דומות, בחיפה סרבו. רק בזכות התערבותו של שמעון סבג, מנכ"ל ארגון "יד עזר לחבר" הוקם לבסוף הספסל, בדיוק כפי שאולגה ביקשה.

עבור אולגה, מדובר במאבק על זכותה לראות שבתה מוכרת בעיר שבה חיה ולא רק כסמל. "לא ביקשתי אנדרטה, לא דרשתי תקציב, רק ספסל. שלא תהיה שכחה", היא אומרת.

הכאב דורש נראות: משמעות ההנצחה

לדברי יו"ר ארגון יד לבנים בחיפה, יהודה פרחי, המאבק להנצחה הוא ביטוי לצורך אנושי עמוק, משמעות. "הכאב של המשפחות השכולות הוא כאב קיומי והוא מבקש נראות והכרה" הוא מסביר. לדבריו, בני אדם הם יצורים שמונעים ממשמעות: "הכאב לא נגמר, הוא רק משתנה. והנצחה, היא הדרך להגיד לעולם: הילד שלי היה, הוא עשה, הוא היה חשוב".

פרחי מדגיש שהעיר צריכה לשמש כר לא רק לחיים, אלא גם לזיכרון. "חיפה יכולה לטפח את המורשת שלה גם דרך הנצחה. זה לא חייב להיות נטל. זה יכול להיות מרחב מחבר, מאחד, שנותן משמעות לעבר ומחזק את הזהות העירונית".

התנגדות להנצחה ציבורית: אמא שכולה בוחרת לחיות

טל דן, אמה של מיכל (מיכי רואימי ז"ל), בוחרת בדרך שונה. היא מתנגדת להנצחה במרחב הציבורי, ורואה בה בעיה תרבותית. "אני לא רוצה שהעיר תהפוך לבית קברות. בעיניי, זה מקדש את המוות על חשבון קידוש החיים. אני מנציחה את מיכי בכך שאני חיה כפי שהיא הייתה חיה, לא דרך מה שקרה לה".

לדבריה, יש דרכים אחרות לזכור, כמו הפרויקט "בשביל יעל", שבו אימה של יעל לייבושור ז"ל, תצפיתנית שנפלה במוצב נחל עוז, יצרה תיקי טיולים לזכר בתה, שאהבה לטייל. מי שקונה את התיק, מצלם אותו בטיוליו בארץ ובעולם. "ההנצחה הזו מדברת על החיים. מה שהילדה אהבה, לא איך היא מתה".

תגובות מהעירייה והצעות למודלים חלופיים להנצחה

מעיריית חיפה נמסר בתגובה כי היא בוחנת יוזמה עירונית-קולקטיבית להנצחת כלל הנופלים מאז ה-7 באוקטובר: "זוהי יוזמה שמבקשת להעניק ביטוי עירוני אחיד ומאחד, מתוך רגישות עמוקה".

בעולם, הנצחה מקבלת ביטוי בדרכים מגוונות: מיזמים דיגיטליים, מערכי שיעור, ספסלים, אנדרטאות, טיולים חינוכיים ואירועים קהילתיים. בישראל, משרד הביטחון החל כבר להנגיש מיזמים אישיים לקהל הרחב ולשלבם במערכת החינוך.

האם ניתן לגשר בין הרצון האישי לרגישות הציבורית?

המאבק על ההנצחה הוא לא רק ויכוח על נרות, שמות או ספסלים, הוא מאבק על זיכרון, על נראות, ועל הלגיטימציה לאבל. משפחות שכולות מבקשות שיכירו בכאב שלהן, שיסמנו את המקום שבו נפל האור, שלא יימחה זכרם.