אם נבחן את הגורמים הזדוניים העשויים לפגוע באדם, נמצא בראש הרשימה את השטן בכבודו ובעצמו ואחריו את השדים למיניהם. גורם נוסף חמקמק להפליא, שרב כוחו להזיק, הוא "עין הרע" המוטל על ידי בני אדם והעשוי לגרום צרות צרורות, ומי שלא נתפס ברשתם של אלו עשוי להיתקל סתם במזל רע.
(מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב)
שלוחי השטן או דמויות עצמאיות
השדים הם יצורים על אנושיים המופיעים בפולקלור של עמים ותרבויות רבות כשלוחי השטן או כדמויות עצמאיות. ביהדות קיימת קשת רחבה של דעות בעניין השדים, החל משלילת עצם קיומם ועד אמונה עזה בכוחותיהם המופלאים. השם הנפוץ ביותר בערבית לשד הוא "ג'ין". על פי מסורות מוסלמיות שונות השדים חוננו בכנפיים, הם בעלי יכולת הִתְרַבּוּת כאדם ואף יכולים למות כמותו, הם גם יכולים להתחתן עם בני האדם וללדת ילדים. הג'ינים נחשבים כיצורים נבונים העשויים הן להיטיב והן להרע וכבעלי כוחות פלאיים. השטן נחשב כמלכם של הג'ינים. הג'ינים יכולים לשנות את צורתם ולהופיע בדמות בעלי-חיים, ביכולתם לבצע ניסים ובעיקר להרע. בפולקלור העממי הם נחשבים כגורמי מחלות, נזקים והסטה מדרך הישר.
האמונה בשדים והפחד מנוכחותם ומעשיהם הנוראיים הם עתיקי יומין. בימי קדם ייחסו את המחלות, בין היתר, לפעולתם של השדים.
כותב על כך ראובן יזרעאל בתחילת המאה הקודמת: ידוע כי בדורות הראשונים השתמשו הרבה בלחשים וקמעות לרפאות בהם כל נגע וכל מחלה, הנה לא נוכל ללעוג עליהם ולאמר כי הכל המה מעשי תעתועים לא לעזר ולא להועיל… ובכל זאת גרשה חכמת הרפואה הטבעית הצעירה את הלחשים והקמעות של הקדמונים…
נראה כי האמינו הקדמונים ולא הסתפקו כלל (=לא היה בלבם ספק) כי המחלות כולן מסובבות מן השדים הנה, כי במקום שיש שדים יש קמעות לחשים והשבעות, ובאין שדים אין קמעות ואין לחשים ואין השבעות … נמצא כי המקרבין (מִיקְרוֹבִּים) והבקטערין (הבקטריות) למיניהם המה השדים של הדורות הראשונים". ר' חיים אבן עטר (1743-1696) בספרו "אור החיים" שולל מכל וכל את הקשר בין שדים למחלות ומגיפות בפירושו לפסוק "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ" (שמות, ט': י"ד) העוסק בדברי משה לפרעה, הוא אומר: "כי בפעם הזאת – באמצעות המכה אשר אביא עליך, אני שולח את כל מגפותי – שכבר הבאתי עליך אל לבך – פירוש שתדע כי לא מעשה כישוף ושדים המה אלא מעשה אלהים. והוא אומרו מגפותי – בכינוי העושה אותם, כי בראותך מכה נפלאה אשר אין יכולת לשד וכשוף לעשות אפילו דומה דדומה"
צמחי השטן והשדים
הזכרנו כבר שעץ הזקום (زقوم) הצומח בגיהינום מיוחס לשטן "פקעיו כמוהם כראשי שטנים". צמח נוסף המתקשר לשטן הוא הדודא. אחד משמותיו הערביים הוא "תפוח השטן" (תּוּפָאחְ אֶלְ שַׁיָאטִין, تفاح الشياطين). שם זה נובע מרעילות הפירות העשויים לגרום לאוכלים מהם כאבי ראש קשים וחזיונות תעתועים שונים ומשונים. שמות אחרים הניתנים לדודא מאותן סיבות הם: "תפוח השגעון" (תּוּפָאחְ אַבּוּ מְגַ'ן, تفاح أبو مجنّ) ; "אשכי השד" (בֵּיצְ' אֶלְ-גִ'ין, بيض الجن); ו"תפוח המשוגעים" (תּוּפָאחְ אֶלְ מַגָ'אנִין, تفاح المجانين). הקשר של צמח זה לשדים אינו מקרי לאור רעילות הזרעים, היה מי שהסביר לנו כי "מי שיוציא שורש של דודא ישתגע כי יש בו ג'ין".
בארץ, כמו ברחבי העולם, מאמינים בני אדם שעצים מסוימים, במיוחד גדולים ומשוני צורה, הם רדופי שדים ורוחות רעות. לעתים הגבול בין עץ מקודש לבין עץ שהוא משכן השדים אינו ברור, לכן מוטב להיזהר בכבודם של עצים אלו מאחר ולא תמיד ברור איזו ישות שוכנת בהם, נשמת צדיק או שד. כך נאמר לנו: "בכל עץ גדול יש ג'ין", שצריך לומר "ביסמללה" כאשר עוברים לידו". מכל מקום, הבריות פחדו לעבור ליד עצים מקודשים ואם היו נאלצים לעשות זאת, היו עושים זאת בבהילות ותוך מלמול תפילה חטופה.
השבעה לקיבוע השד
גם בארץ עדיין קיים המנהג לומר "בשם אללה הרחמן" (בִּיסְמִלָּה אֶלְרַחְמַן אֶלְרַחִים, بسم الله الرحمن الرحيم) בזמן הדלקת הפחמים בלילה. זו היא מעין השבעה לקיבוע השד כדי שלא ייצא מתוך האודים העשנים.
למשפט הזה כוח מאגי ובו מתחילים מאמינים כל תפילה ומקדימים אותו לכל מעשה שרוצים בהצלחתו. אומרים פסוק זה, למשל, לפני האכילה או כאשר מחפשים חפץ שאבד. זו אומנם פנייה לעזרת האל, אך כאשר משביעים ומזכירים את שם אללה בורחים השדים. יש הסבורים שהשד יכול לעבור גם אל עץ יבש אחד "כדי שלא ישמע אותנו השד ויזים את דברינו, אנחנו נוקשים על העץ ומבקשים את סליחתו". כאן, ככל הנראה, מקור המנהג להקיש על עץ כסגולה כנגד עין הרע.
אנשים המתמחים בגירוש שדים
לפני כמה שנים פורסמה בעיתון "מעריב" כתבה בזו הלשון: "אימה בכפר-כנא: תושביו של הכפר בגליל משוכנעים ששד אימתני קבע את מושבו באחד העצים ומיידה לעברם אבנים. בתחילה סברו התושבים כי המדובר במעשה קונדס, אך בהמשך התגנב לליבותיהם החשד שמאחורי המעשה עומד שד. איש אמנם לא ראה אותו, אך זה לא הפריע להם להזמין למקום שיח' שעיסוקו גירוש שדים". (איתמר ענברי, מעריב, 14.9.2008).
זו עדות ממקור ראשון על כך שהאמונה בשדים רווחת גם היום. נוסיף לכך שבכפרים מסוימים עדיין ישנם אנשים המתמחים בגירוש שדים ואז ברור שיש גם כאלו הנזקקים לשירותיהם המועילים.
הלבנה, התאנה והחרוב משכן שדים
לפי עפר כהן הדרוזים בגולן מספרים: "עץ הלבנה (אֶלְעַבְּהַר, العبهر) משמש אכסניה לרוחות, שדים ויתר מזיקים שכוחם רע, הנחבאים תחת ענפיו השרועים על הקרקע. אוי לו לאדם שכרת ענפי לבנה והעיר את הכוחות הרעים מתרדמתם. הם יפקדוהו באחד הלילות, יצבטוהו ויציקו לו עד צאת נשמתו".
החרוב והתאנה נחשבים בכפר הערבי כמושכי רוחות רעות ושדים, מכאן הפתגם האומר "החרוב והתאנה הם מקום משכן השטן" (חַ'רּוּבְּ וּתִין מַסְכִּן אֶלְשַׁיָאטִין, خروب وتين مسكن الشياطين).
יש הסבורים שהסיבה לכך הם פירותיהם השחורים.
במרוקו מקובל שהלן תחת עצי חרוב עלול להיפגע ממחלה ולכן יש לערוך, קודם לכן, טקס מתאים כדי למונעה. מבצעים כמה חתכים בקליפת העץ ואומרים "אני פוצע אותך לפני שאתה תפצע אותי".
בארץ פשוט מומלץ, ליתר בטחון, לא לישון תחת עץ חרוב. הפתגם הערבי מציין זאת במפורש: "השינה תחת החרוב אינה רצויה" (אֶלְנּוֹמִה תַּחְת אֶלְחַ'רוּבִּה מִשְ מַרְע'וּבִּה, النّومة تحت الخرّوبة مش مرغوبة). ההסבר שקיבלנו "מתחת לחרוב שוכן מלאך שחור ולכן לא טוב לישון תחתיו, אסור לשים חרוב ליד הבית, כי יש בו שדים".
בכפר שִׁיבְּלִי שלמרגלות התבור היה עץ חרוב גדול, אנשים טענו שראו לידו ג'ינים לבושים בדמות איש זקן לבן בגדים ולכן פחדו לעבור תחתיו. גוסטב דלמן (Gustaf Hermann Dalman , 1941 –1855 חוקר השפות השמיות ומנהגי הערבים בארץ) מספר על ערבי בשם עבד אל ילי שלא הסכים לקבל מקל מעץ חרוב מאחר והוא מביא מזל רע. והוא כינה את העץ בשם "מכרוע" כלומר מאוס.
שיזף רדוף שדים
באמצע כפר טבאש (ליד טבעון) יש שיזף מצוי ענק שעד לפני כמה שנים נמנעו מלבנות לידו בתים מאחר והיה ידוע כרדוף שדים. האיש ש"העז" לבנות בסמוך לעץ ירד מנכסיו.
תאופיק כנעאן מעיר על עצים בארץ ישראל: "מעולם לא שמעתי שנתלו פיסות בד על עץ הנחשב כמקום משכן שדים… בעוד שכל מין עץ עשוי להתקדש על ידי וִלִי (צדיק), נראה שהג'ינים מעדיפים עצים מסוימים כמו החרוב לכן הפלאח אינו קושר את חמורו לעץ חרוב לפני בקשת רשות מהג'ין".