החצב כנביא הגשם • אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

מבוא

בספרות הבוטנית מקובל לכנות את צמחי הבצל והפקעת הפורחים ללא עלים, בסוף הקיץ, בכינוי "מבשרי הגשם". נראה שהביטוי "מבשרי הגשם" מופיע לראשונה, ככל הנראה, אצל אליעזר שמאלי המכנה כך את צמחי הבצל והפקעת הפורחים באוקטובר (תשרי). אסתר רבינוביץ מציינת "שרביטי החצב הבוקעים מהאדמה החרבה והסדוקה…מבשרי הסתיו המה".

החצב נחשב כסמל המובהק של סוף הקיץ וההיערכות לסתיו. כבר בגן הילדים נהגנו לדקלם "החצב פורח, הסתיו אורח והקיץ בורח". זיוה בן-פורת, שחקרה את הסתיו בשירה העברית, מצאה שכאשר נתבקשו ילדים ובני נוער לרשום במהירות את עשרת הדברים העולים בדעתם כאשר הם שומעים את המילה "סתיו" – זכה החצב במקום הראשון אצל ילדים ובמקום השלישי אצל בני 15 ומעלה. מסקנתה החד-משמעית היא: "החצב נחרת אפוא בזיכרון, כקשור לסתיו"… אולי אין בכך ממידת ההפרזה לכנות את החצב כ"סמל לאומי של הסתיו" לאור כיכובו בבתי הספר בארץ בכל שיעורי הטבע".

תכונות פריחת החצב הקשורות לניבוי עונת הגשמים הקרבה

כבר תיאופרסטוס, הבוטנאי היווני (371-287 לפנה'ס), העלה את הרעיון שיש קשר בין פריחת החצב לגידולי השנה הבאה. בספרות מציינים תכונות שונות של פריחת החצב העשויות להעיד על עונת הגשמים הקרבה.

עונות הפריחה

תיאופרסטוס מציין שהחצב פורח שלוש פעמים. המקדימה מציינת את העונה הראשונה של הזריעה, השנייה את אמצע העונה והשלישית את סוף העונה (בסתיו ובתחילת החורף), כך בהתאם להתרחשות פריחות אלו, יופיעו הגידולים. לא ידוע לנו על תצפיות או אזכורים בספרות ליותר מאשר עמוד פריחה אחד לבצל. לאור זאת נראית מאד הצעה של בוטנאית היוונית שהמדובר בחלקים שונים של אותה התפרחת התחתון, האמצעי והעליון. בכל עמוד פריחה אפשר לראות, כדי מהלך הפריחה פרחים בשלושה מצבים: פרחים נבולים, פרחים פורחים וניצני פריחה אך אין בכך משום "שלוש פריחות" נפרדות. עוד אפשרות היא שבקבוצה צפופה של חצבים (שמוצאם מאותו בצל האם) יפרחו כמה עמודי פריחה, סמוכים, שמקורם בבצלים שונים.

תאופיק כנעאן, חוקר הפולקלור הפלשתיני, מדווח שהפריחה עשויה להתרחש בשלוש עונות שונות (הנקראות רבטאת ربطات או ברוג' بروج) , אך מתייחס רק לשתיים מהן. אם העונה הראשונה מסומנת על ידי פריחה שופעת זו סגולה ליבולי החורף. פריחה שופעת ברבטה השלישית היא סימן טוב לגידולי הקיץ. בעוד דבריו של כנעאן דומים למובא אצל תיאופרסטוס, מעידים אפרים וחנה הראובני, חוקרי פולקלור צמחי הארץ: "…לא שמענו, כמעט, שהערבים יחלקו את הפרחת החצב לשלוש עונות, כמו בדברי תיאופרסטוס, כי אם במקומות בודדים בהרי אפרים. הם יחלקו בכלל את הפרחת [כך במקור] החצב לשניים ואומרים: אם יפריח יפה חלקה התחתון – סימן יפה הוא לתבואות החורף, ואם חלקה העליון יצליח – אות הוא לברכה לתבואות הקיץ…." .

במאה ה-13 בסביליה שבספרד, האמינו שפריחה רבה של החצב מעידה על שנה ברוכה וגורמת
לאנשים להיות אופטימיים. שיעור חנטת הפירות בעמוד התפרחת – מקור מקפריסין מוסר שעבור החקלאים תפרחת החצב היא סמל לחיזוי מזג האוויר בחורף הבא (כלומר כמות הגשמים), אם הפריחה שופעת ובעלת עמודי הפריחה חזקים ובריאים וייצור הזרעים מרובה – הם מאמינים שתהיה שנה טובה לחקלאות. המחבר השני (מידע אישי) שמע, לא פעם מזקנים בעירו (מע'אר) שחניטה רבה של פירות זו סגולה לריבוי הגשמים.

אורך עמוד הפריחה וזקיפותו – במלטה, האיכרים הזקנים אומרים שאם עמודי הפריחה של החצב זקופים וארוכים אז תהיה שנת גשמים טובה, אבל אם עמודי הפריחה לולייניים, עקומים ודי קצרים אז תהיה שנה יבשה. מוסר המידע מעיר "לעתים ראיתי את שתי הצורות באותו אתר".

שמות החצב וחיזוי עונת הגשמים

הראובנים כבר העירו: "בגלל התעוררות החצב לפריחה מיד עם התחדשות השנה לרוויה היה החצב לעובדי האדמה למבשר השנה אם תהי גשומה או שחונה… הערבים שמשני עברי הירדן – מאמינים שהחצב הוא סימן לשנה" . בכתביהם הם מביאים את השמות הבאים הקושרים את פריחת החצב לגשמים:

• "קנה הרטיבות" (עוּד אֶלְרַי, عود الرّي) – המילה 'רי', מציינת רטיבות ומצויה בעברית המקראית: "אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ" (איוב ל"ז י"א). שם זה ידוע גם מירדן.
• "קנה השקיה" (קַצִ'יבְּ אֶלְרַי, قضيب الرّي).
• "אות השנה" (דַלִילְ אֶ-סִנִה", (دليل السنة).
• "מאזני השנה" (מִיזָאן אֶ-סִנִה, ميزان السنة); "אשר על פי אותותיהם ישקל גורל יבולי השנה. הערבים ממשילים את החצב למעין ברומטר שימדוד אם השנה שנת גשמים היא או שנת בצורת".
• "מאזני האיכר" (מִיזָאן אֶלְפַלָּאחְ, ميزان الفلاح) "מאזני הזרע לשנה.
• "המורה על הגשמים" (דַלִילְ אֶלְאַמְטָאר, دليل الأمطار). "דליל אל- אמטאר". המחבר השני, שמע בירדן, את השם זַנְבּוּט אֶ-רַיְ زنبوط الريّ (זנבוט = עמוד פריחה. שם זה שכיח כאשר מדברים על עמוד הפריחה של בצל הגנּה).

אחרית דבר

מאז ימי תיאופרסטוס, מופיעות, פה , הערות בספרות על הקשר האפשרי בין פריחת החצב לעונת הגשמים הקרובה. התכונות המצוינות הן: עונות הפריחה, כמות הפריחה, שיעור חנטת הפירות בעמוד התפרחת ואורך עמוד הפריחה וזקיפותו.

בסך הכל מצאנו שמונה שמות בערבית לחצב, מאזורינו, הקושרים אותו לעונת הגשמים הקרובה. מתוך שמות אלו נראה שרובם רובם קשורים לאורך עמוד הפריחה, המבטא את עוצמת הפריחה, יותר מאשר המסורת, הקושרת בין פריחת החצב וחיזוי הגשמים, אינה מוכרת כיום לא בספרד, לא במרוקו ולא ברחבי המזרח התיכון. ככל הנראה, האמונה שפריחת החצב עשוי להעיד על עונת הגשמים הקרובה, מקורה ביוון העתיקה. משם היא נדדה למזרח ועקבותיה הנדירים נותרו כיום בישראל, ירדן, קפריסין, ובמלטה. מבין כ-300 שמות החצב (כולל כ-40 שמות בערבית) בשפות שונות, סביב הים התיכון (פרט לשני עברי הירדן), לא מצאנו ולו גם שם אחד המשקף קשר בין פריחת החצב וחיזוי הגשמים.

*

מאיר שלו רחש חיבה רבה לחצבים המבשרים את הסתיו בכושר התחדשותם המופלא ובפריחתם הנועזת בסוף הקיץ. לפי דבריו: " [החצב] אולי אינו ההדור בפרחים אבל יש בו פער יפה בין עדינות ובין חוסן והיום שבו מתנשאת תפרחתו מבין העלים המתים – הוא יום שממלא את הלב בהתרגשות" (ידיעות אחרונות 9/9/2005). בראיון לקובי מידן בתוכנית ״חוצה ישראל״ (2/3/2017) סיפר מאיר שחוץ מלכתוב ספרים, הוא עסוק במדידת החצב הגבוה במזה"ת (1.67 מ') ובניבוי מזג האוויר על פי פריחת החצבים – מלאכה שלמד מ״זקני הבדואים בכפר הסמוך״. ובמקום אחר: "טיב פריחתם של החצבים הוא תוצאה של החורף הקודם ולא של החורף הבא. בצל שקיבל די גשם, גדל והעמיק שורשים, הצמיח עלים גדולים ורבים שסיפקו לו מזון בהטמעת אור השמש צבר די מזון וכוחות ויכול לפרוח פריחה מרשימה, אך זו מעידה על גשמי העבר ולא מנבאת את העתיד.

שמעתי, הרכנתי ראש, הודיתי שמבחינה מדעית הם [הבוטנאים] צודקים, אבל כבר כמה שנים התחזיות השנתיות שלי מדויקות יותר מתחזיות של חזאים מקצועיים, ועם הצלחות אינני מתווכח, בעיקר אם הן שלי" ( "גינת בר" עמ' 21).

אפשר להתווכח עם הטענה הזו באמצעות פתגם ערבי: (بِغِلّها ع جَمِر وبِمْحِلْها ع نهر בִּעִ'לּהָא עַגַ'מִר וּבִּמְחִלְהָא עַנַהִר) כלומר הקב"ה מביא יבול טוב מאד בשנה שחונה (ג'מר=גחלים) או ללא יבול כלל בשנה שהגשם שלה כמו נהר. כלומר – ברצות האל, אין קשר בין כמות הגשמים והיבולים. במקום לעמוד על טיבם וטבעם של הנתונים, הנמצאים במחלוקת מאז ימי יוון הקדומה, מעדיף מאיר שלו את דרך ההומור כפתרון. זה, כמובן יתרון עצום על פני החוקרים החייבים להתמודד עם עובדות.