הפיל שהשתחרר • סיפור קצר על שבירת תקרת הזכוכית – מאת יצחק טויטו

משהו לא מסתדר

לא נכחתי שם כי רציתי, אלא כי הייתי חייב.
זו הייתה ישיבת הציונים התקופתית.  
למה לא רציתי?
כי באופן כללי, לא היה שם הרבה לחדש מלבד הדיווח היבש על מצבו הלימודי של התלמיד ולפעמים כמה מילים על מצבו המשפחתי, החברתי ועוד דברים שלא יעלו ולא יורידו
וגם אם כן, לא ישפיעו על ההתנהלות הכללית.

מצער? כן.
יש מה לעשות? כן.
עושים? לא.
למה? אולי כי המערכת מרובעת ולא בנויה למשהו עגול?
אולי היא פשוט אוהבת שקט תעשייתי? אולי.
ניסיתי בכמה הזדמנויות להעלות רעיון אחר ולא שגרתי… כלום.
טוב, ראו ערך – דון קישוט.

כיוון שכך, אני כהרגלי עם ספר על הברכיים. ניצול זמן.
אלא שהספר שקראתי, הרחק מהרדאר של המנהלת
לא היה משהו, כך שמצאתי את עצמי חצי בספר
חצי בישיבה.
עכשיו, על פי הרשימה, הגיעו לתלמיד שהיה אחד הטובים בספורט.
אחד מהמצטיינים אצלי.
ידעתי שהציונים שלו נמוכים, אבל כששמעתי עד כמה נמוכים
משהו לא הסתדר לי עם ההיגיון.
הייתה לי תיאוריה, אבל מאד לא מבוססת והנעלם היה רב
על הגלוי, וכדי לבדוק אם היא שווה משהו, תייקתי לי באחת
מהמגרות העלומות שיש לנו במוח לתפוס אותו, כך על הדרך, לשיחה.

הוא פשוט טוב מדי

פגשתי אותו באחד השיעורים בהמשך השבוע וקראתי לו הצידה.
הוא היה כישרון ספורט הרבה מעבר לממוצע, והצטיין בריצות למרחקים ארוכים ובכדורסל.
בחור עם אינטליגנציית משחק מדהימה. דברים שנולדים איתם.
או שיש שלך או שלא. לא לומדים את זה.

אחרי שזכינו באליפות הארץ בריצה לחמשת אלפים מטרים יצאנו לחוץ לארץ, לייצג את המדינה באליפות העולם לבתי ספר.
הוא היה אחד הטובים.

הכרתי אותו כמו שאני מכיר את הילדים שלי, ולא יכול להיות, פשוט אין אפשרות, שהאינטליגנציה שהוא מראה על המגרש לא תתורגם ללימודים.
 אפילו עם חצי כוח הוא יכול להגיע לציונים ממוצעים. לפחות ממוצעים.
הוא פשוט טוב מדי.

בכלל ניסית?

"תגיד" אמרתי לו "בשבוע שעבר עשיתי מבחני קבלה לנבחרת הכדורעף, למה לא באת?"
הוא רק משך בכתפיו באדישות.
"ניסית פעם לשחק כדורעף?" שאלתי.
"כן, מזמן, לא אהבתי. סתם משחק של לפלפים."
צחקתי. האסימון נפל לי. נזכרתי בסיפור שקראתי מזמן.
באותו הרגע חשבתי שהוא מתאים בדיוק לכאן.
התיאוריה החלה לקרום עור וגידים, וקיוויתי מאד שאני לא טועה.

הפיל

משכתי אותו הצידה "בוא נשב רגע, יש לי סיפור קצר בשבילך"
"בשבילי?"
הסתכלתי לתוך עיניו ממרחק סנטימטרים בודדים ואמרתי לו בכל כובד הראש האפשרי:
"במיוחד בשבילך."
שוב משיכת כתפיים.

התחלתי.
"ילד קטן הגיע עם אביו לקרקס ונהנה לראות את בעלי החיים (אף פעם לא אהבתי את הקטע הזה) המבצעים פעלולים על הבמה. במיוחד הוא התלהב לראות את הפיל  המבצע תרגילים מופלאים.

מאחורי הקלעים, ראה הילד את הפיל הגדול עומד בצד, קשור בחבל לא עבה במיוחד, ליתד קטנה.
'אבא,' שאל הילד, 'למה הפיל לא בורח? הוא יכול בקלות למשוך את החבל, לשחרר את היתד ולצאת לחופשי.'
'הוא מאולף' הסביר לו אביו, 'לכן הוא לא בורח'.

אבל הילד לא הרפה. 'אם ככה, למה צריך לקשור אותו מלכתחילה, איזו תועלת יש בזה?'
האב, שלא ידע מה לענות, פנה אל מנהל הקרקס בשאלה.
'זה פשוט' אמר המנהל 'הפיל הזה נמצא בקרקס מאז היותו גור קטן.
באותו הזמן, החבל והיתד היו חזקים דיים כדי למנוע ממנו לברוח.
בימים הראשונים הוא אכן ניסה למשוך ולהשתחרר,  אך ללא הצלחה.
כעבור ימים אחדים הוא פשוט התייאש ועד היום הוא אפילו  לא מנסה."
 עצרתי לכמה שניות ארוכות.

סתם יתד

"תראה" אמרתי לו , "היה לך ניסיון לא הכי מוצלח עם משחק הכדורעף, אבל זה היה מזמן.
כמו שאני מכיר אותך היום אין לי ספק שתוכל לא רק להצליח, אלא אפילו להיות אחד הטובים בנבחרת."

הוא הביט בי מופתע. "אתה חושב?"
"כן, לגמרי, אבל אני בטוח בעוד משהו."
"מה?"

"אני חושב שלפני שנה או אפילו יותר הייתה לך כנראה חוויה לא הכי מוצלחת עם הלימודים, ולא חשוב מה היה הגורם לה.
הראש שלך לא היה פנוי מסיבות כלשהן ללימודים, המצב בבית, המורה שלא ממש הבין אותך, מבחן שלא ממש התכוננת אליו וקיבלת ציון נכשל ועוד אין ספור סיבות, אבל אתה  היום כבר מזמן לא גור של פיל."

הוא התחיל לעכל. ראיתי את זה על פניו.

שחרור

"היום אתה במקום אחר לגמרי. בוגר, מבין ועם הרבה כוח.
כמו שאני מכיר אותך, אתה במאמץ קטן יכול לעבור את כל המבחנים שמצפים לך במחצית השנייה של השנה, בדיוק כמו שאם הפיל היה יודע, הוא היה בהינף קליל של חדק
 משחרר את עצמו."

הוא חייך.
"וואלק המורה, אתה עם הסיפורים שלך…"

"זהו, שזה לא עוד סיפור, זה העתיד שלך. אלא אם כן אתה רוצה להיות קשור ליתד הקטן והמטופש הזה כל החיים שלך."

כשדיברנו, הוא היה בכיתה י'א. שנה וחצי אחר כך, הוא כבר
 היה זכאי לתעודת בגרות עם ממוצעים סבירים.
שמחתי מאד. הפיל השתחרר.