הלילה זה יהיה שונה • יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו, מחבר הספרים "הצלפת שוט" שראה אור לאחרונה. ספרו הראשון, "לאסוף מתנות מהרצפה" זכה לאהדת הקהל ולשבחים רבים.

המשך הספר "הצלפת שוט" • קריאה נעימה!

הטרמפיסטים

היו אלה ימים שאחרי מלחמות לבנון הראשונה והשנייה ועל פני השטח נראה כי יש רגיעה.
אלא שחלק גדול מן השקט נזקף לטובת פעילויות בהיקף מאד מצומצם של יחידות קטנות שנכנסו ויצאו במהירות, אחרי שהשלימו את משימתם. משימות פינצטה.
הצמד ישב עם כוס קפה, וצפה ממרחק מה במפקד סיירת מובחרת, שהעביר לחייליו
שיחת סיכום ותדרוך אחרון, ערב לפני הכניסה לשטח העוין.
הם לא היו שייכים לסיירת הקטנה, רק ישבו בצד וצפו. טרמפיסטים.
בסיום אותה שיחה, אמר אותו מפקד לחניכיו. "תזכרו, השגרה היא האויב הראשון,
הגדול והמסוכן ביותר שלכם."
בזווית העין, הבחינה דנה בניד הנהון, בקושי מורגש, של בן הזוג שלה.
היא לא יכלה באותו הרגע לדעת שהמדריך הנערץ היושב לידה, יהפוך
ביום השחרור שלו לאגדה.
זה אמור להיות בעוד שבועיים והיא תהיה כשנתיים לפני השחרור.

אגדה נוצרה

ליום השחרור הייתה מסורת. ליתר דיוק, ללילה שלפני השחרור.
בשעה שתיים לפנות בוקר, היו החברים מובילים את המשתחרר המיועד למזח
הנמשך כשמונים מטרים לתוך הים.
על המזח, הוכן מבעוד מועד פח בנפח שמונה עשר ליטרים של צבע אדום. וכלוב.
כלוב בגובה של שני מטרים ועשרה וברוחב ואורך של מטר על מטר.
הכלוב היה תחום בצינורות ברזל מגולוונים לכל אורכו, וברווחים של ארבעה עשר סנטימטרים ביניהם. הצינורות, בקוטר צול, היו נתונים בתוך מגרעות למעלה ולמטה. אי אפשר לשלוף אותם ממקומם ואין אפשרות לעבור ביניהם. בדוק.

החבר, שאמור להשתחרר למחרת, היה מוכנס לכלוב וננעל.
המנוף היה מרים את הכלוב, ומוריד אותו לים לעומק של כשלושה מטרים.
ברגע שהכלוב נעלם בתוך המים, שהלילה הפך אותם לשחורים, מישהו היה
לוחץ על סטופר. זמן השהייה מתחת למים נקבע לדקה וחצי בדיוק, שבסיומם
מעלים את הכלוב.
אם החייל לא הצליח להיחלץ מהכלוב באותן תשעים שניות, חבריו היו לוקחים
את פח הצבע וביללות קרב אינדיאניות שופכים אותו עליו.
עד לאותו היום. נכון יותר, עד לאותו הלילה.

כשהרימו את הכלוב בסיום תשעים השניות, הכלוב היה ריק.
השער היה נעול וכל מוטות הברזל היו במקומם. לא הייתה שום פרצה.
הם בהו בכלוב. איך? הם הרי נעלו אותו בפנים.
הם הרגישו כמו במופע גרנדיוזי של איזה קוסם מפורסם
שמעלים מהבמה פיל או רכבת.
חברי היחידה עמדו דרוכים על שפת המזח, בולשים בעיניהם
את המים השחורים שמתחתיהם.
הם היו כל כך מרוכזים במים, שלא הבחינו במדריך שטיפס אל המזח חרש מאחוריהם.
כשהם שמעו רחש מאחור והסתובבו, זה כבר היה מאוחר מדי.
הוא הרים את פח הצבע ושפך אותו עליהם בתנועת חצי גורן, שלא השאירה
אף אחד נקי.
עכשיו, היללות שלהם דמו יותר לקינות אינדיאניות.

"מה?? לא יכול להיות. יצאת מהכלוב וצללת מתחת למזח?
איך יצאת? הכלוב עדיין נעול…"
ממרחק בטוח, כדי לא להתלכלך מנתזי הצבע, הוא התבונן בחבורה
והיטה את ראשו הצידה כבוחן תופעה מעניינת ופלט ברוגע האופייני:
"כשלא מצליחים לצאת מהכלוב, משלמים במקלחת צבע. בסדר.
אבל מה קורה כשמצליחים? נראה לי הוגן שגם אתם תשלמו אם הפסדתם."
אמר, הסתובב, ופנה לכיוון המקלחות.
אגדה נוצרה.

דרומית לביירות

כשישבו על כוס קפה, בחצות הלילה, שעה לפני כניסתם ללבנון לעוד משימה,
היא לא הכירה את האגדה. אף אחד לא הכיר, היא עוד לא נוצרה.
היא תכיר בעוד כשבועיים, ביום השחרור שלו.
לה יישארו כמעט שנתיים.
חמש עשרה דקות לפני השעה שנקבעה ליציאה, יוסי, המפקד, הופיע.
"שינויים בתוכנית. אתם יוצאים עצמאית." אמר, והקפיץ אותם אל מנחת המסוקים,
חצי קילומטר צפונית לבסיס חיל הים. המסוק כבר חיכה להם.
יוסי לחץ את ידיהם ואיחל בהצלחה.
המסוק המריא, פנה עמוק לכיוון הים ומשם, צפונה לכיוון ביירות כשאורות החוף
מלווים אותו הרחק מימינו. בשלב מסוים האורות נעלמו.
כביש החוף נמשך אחרי ראש הנקרה לתוך לבנון ועד לביירות
ובחלקו הלבנוני הוא טבל באפילה.
לאחר כשלושים דקות, עמוק בתוך לבנון, המסוק חג במרחק של כחמישה קילומטרים מהחוף.
הבהוב פנס חלש נראה מהמים שמתחתיהם.

סירת דיג קטנה הופיעה בתוך המים הקוצפים ודמות גברית גדולה נראתה עליה.
הם שלשלו סולם חבלים והחלו יורדים, המדריך ירד ראשון.
כשהגיע קרוב לסירה, אחזה בו יד חזקה ומשכה אותו לתוך הסירה.
דנה ירדה במהירות והצטרפה אליהם. המסוק ביצע פניה חדה דרומה והתרחק.
הדייג הפנה את חרטום הסירה הקטנה וזו התקדמה במהירות לכיוון החוף.

הצמד החליף במהירות את בגדיהם לכאלה שישתלבו היטב בסביבה.
כמה דקות אחר כך והדיג ניווט במיומנות בין שני מזחי עץ צפים, קפץ מן הסירה וקשר אותה ליתד שבלטה על קצה המזח. ללא אומר סימן להם לבוא אחריו. במרחק קצר חנתה מכונית שנראתה מיושנת. דגם כל כך ישן, שהם לא ידעו להגדיר את מוצאה, אבל זו הייתה בחירה טובה. היא תשתלב מצוין בסביבה, בתנאי שלא תיתקע.
הם נכנסו והמלווה שלהם תחב מפתח למתג ההצתה וסובב. המנוע נענה מידית בנהמה חרישית, ללא הרעשים המאפיינים מנועים ישנים ובניגוד גמור לצורתו החיצונית של הרכב. תפקיד המלווה היה לקחת אותם מעבר לעיירה דאמור. זה הכול.
משם, הם ימשיכו עצמאית. הדייג נהג במיומנות, עקף את דאמור ופנה מזרחה.

העיירה הייתה דוממת ושקטה. לאחר כחמש דקות נסיעה, הפנה הנהג המקומי את הרכב לדרך צדדית שהובילה לחורשת עצים. מטרים ספורים לפני החורשה, הוא עצר וכיבה את המנוע.
"אני אמור להביא אתכם עד כאן. זה כביש 'בָּאאורטָה', והוא ממשיך ומתפתל בין ההרים לכיוון מזרח. בהצלחה לכם. איך אתם חוזרים?" הוא דיבר עברית עילגת ובמבטא ערבי כבד.
האגדה שעוד לא נוצרה, נעצה בו את עיניה לארבע שניות, שנדמו למלווה כנצח. לרגע קצר, נראה המלווה שלהם כמו עכבר שהבין שנלכד במלכדת והוא מחפש נואשות דרך מילוט.
או במקרה הזה, כשהבין, שכנראה שאל שאלה שלא היה אמור לשאול.
דנה חילצה אותו. "תודה. אנחנו נסתדר."
הוא הניע את הרכב, הסתובב וחזר בדרך שממנה באו.

הלילה זה יהיה שונה

הצמד פרשו מפה בקנה מידה גבוה על ברכיהם. הם כבר הכירו כל פרט בה, כל נקודת ציון שיכולה להיות לעזר, סלע גדול, קבוצת עצים, או גבעה. כל פרט.
המדריך לא היה צריך לעבור על המפה שוב. הם למדו את האזור ימים לפני שיצאו
והוא תייק בזיכרונו כל פסיק. עכשיו, הוא עבר על המפה יותר בשבילה מאשר בשבילו. נוהל.
תחילת החודש, והלילה ללא הירח היה חשוך במיוחד.
בגלימות ערביות מסורתיות, בנעלי ספורט איכותיות שנמרחו בבוץ כדי לשוות להן מראה ישן ובלוי וכאפיה שעטפה את ראשיהם, הם הפכו לשתי דמויות מקומיות, לפחות במבט הראשון.
הם לא נזקקו ליותר מזה.

הם התקדמו לתוך קבוצת העצים.
כל אחד מהם היה מצויד באקדח גלוק 19 טעון במחסנית בעלת חמישה עשר כדורים ותחוב בחגורה מתחת לגלימה. אקדח טעון נוסף, היה צמוד לקרסול בנרתיק ייעודי.
הקרסול השני צויד בסכין. ציוד בסיסי שהתאים למשימות הפינצטה שלהם.
באחד השיעורים הראשונים, אמר המדריך: "רמת ההצלחה של המבצע, היא פועל יוצא של כמות התחמושת שהשתמשתם בה. ביחס הפוך. שלושה כדורים, שווה הצלחה גדולה והיא יורדת ככל שהשתמשתם ביותר."
המסר היה ברור, המשימה בוצעה ולא השתמשת באקדח? אתה תותח.
כמה שפחות רעש, יותר טוב.
הלילה, זה היה שונה.

חלקו השני של הפרק הראשון בספר "הצלפת שוט".
המשך בשבוע הבא. (אל תתרחקו).