"אנחנו לא זוג, רק צמד" • יצחק טויטו - חי פֹּה - תאגיד החדשות של חיפה והסביבה

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו, מחבר הספרים "הצלפת שוט" שראה אור לאחרונה. ספרו הראשון, "לאסוף מתנות מהרצפה" זכה לאהדת הקהל ולשבחים רבים.

לפניכם טעימה מהפתיח של "הצלפת שוט" • קריאה נעימה!

היועצת המיוחדת

היא הרגישה את זה. כמעט ברמה המוחשית.
כשהמדריך הנערץ דיבר על זה לראשונה – 'אתם תרגישו את זה, אתם פשוט תדעו'. היא חשבה לעצמה, בולשיט, אין באמת דברים כאלה. אי אפשר באמת להרגיש משהו שלא באמצעות החושים שלנו. לפחות לא באלו המוכרים. היא הייתה משוכנעת שאלו לא יותר מצורות ביטוי השייכות רק לספרי המתח, אולי לסרטים. דנה פשוט לא האמינה, לא חשבה שזה אפשרי.
עד עכשיו.

בשעת לילה מאוחרת היא נעלה את דלת משרדה, שעל צידה החיצוני נקבע השלט: 'יועצת מיוחדת', בבניין השגרירות הישראלית בפריז. העוזרת שלה' ניקול, עזבה מזמן. היא נפנפה למאבטחים ויצאה לרחוב. כמה דקות אחר כך, היא הרגישה את זה.
האימונים הארוכים הוכיחו את עצמם. יש עליה מעקב.

אם אתה לא רב אמן, אל תתעסק עם זה

האמרה הנפוצה לגבי מעורבות אלוהית בפרטים הקטנים, נכונה. פרק נרחב במסגרת ההכשרה הארוכה והמפרכת שעברה, הוקדש למעקב. רק אחרי שסיימו, הבינו כי מעקב הוא סוג של אומנות. איך לעקוב אחרי היעד בלי שהוא ירגיש בך. מאיזה מרחק לעקוב ובאיזה לבוש. מתי לשנות צורה תוך כדי המעקב ואיך לעשות זאת בלי למשוך תשומת לב, ולא פחות חשוב לתת לב לזה, מאחר שאתה כל כך מרוכז במטרה שלך, יתכן שלא הרגשת שגם אתה תחת מעקב. אולי למטרה שלך יש גיבוי, ואז, בלי ששמת לב, הפכת מציד לניצוד. והם הבינו עוד משהו.
אם אתה לא מקצוען ברמת אמן, אל תתעסק עם זה.
ודנה הייתה רב אמן.

לקראת סיום ההכשרה, כששאלה איך תבחין במעקב אחריך אם גם יריבך, העוקב, מנוסה ומקצוען כמוך, נעץ בה המדריך את עיניו לשנייה אחת יותר מהנדרש, לפחות כך הרגישה, ופנה אל שאר הנוכחים.

היא הגיעה ליחידה עם שיער שחור וארוך. עכשיו הייתה בתספורת גברית קצוצה, דרישות היחידה. שיער ארוך מפריע וקל לזהות אותך, אלא שהיא, בלי שהתכוונה לכך, משכה תשומת לב. עם גובה של מאה שבעים ושבעה סנטימטרים, גוון עור מוקטי שהעיד על מוצאה הצפון אפריקני, עצמות לחיים גבוהות ועיניים חומות ומלאות הבעה, גוף חטוב, שרירי במידה הנכונה והליכה חתולית משהו, היה אך טבעי שתמשוך מבטים.

היא הייתה מרשימה, מיוחדת. גברים סובבו את הראש בהתפעלות, נשים הביטו בקנאה. דנה הייתה רגילה למבטים, אבל מאז שהגיעה, לא הבחינה במבט נוסף שלו. לא כזה בכל אופן.
עכשיו, שבוע לפני סוף ההכשרה, היא חשבה שהבחינה באחד כזה.
יכול להיות שהוא שולח מסר? אי אפשר לדעת, בטח לא איתו.

זהירות מהשגרה

הוא התייחס לשאלה שלה ודיבר לכולם. "כן, זו ההנחה הבסיסית. צאו מהנחה שהיריב שלכם מוכשר לפחות כמוכם. הזלזול, הוא האויב הגדול ביותר שלכם והנשק החזק ביותר שאתם עלולים לתת לו במתנה."

הוא החזיר את מבטו אליה. "ובתשובה לשאלתך – ניסיון, זהירות מהשגרה. כשאת יוצאת לרחוב, עצרי לרגע. התבונני, סקרי את הפרטים, גם השוליים ביותר. שום דבר לא מובן מאליו. למשל, הוָאן ההוא שעומד מעבר לרחוב עם החלונות הכהים. למה וָאן עם מדבקות של שירות מזגנים צריך חלונות כהים? אולי כי יש לו מאחור ציוד יקר והוא לא רוצה למשוך פורצי רכב פוטנציאלים? אולי. ואולי לא. מה הוא לא רוצה שיראו? תחשבי, אם חשדת לחינם מה הפסדת? לא הרבה.
אם לא חשדת וטעית, מה הפסדת? יתכן שאת החיים שלך.

האמרה הנפוצה לגבי מעורבות אלוהית בפרטים הקטנים, נכונה. תחושי את מנעד הרחוב, את מצב הרוח שלו, את אוושת הרוח הקלה שגורר אחריו זה שחלף על פניך לפני שנייה, כל דבר, כל פרט. זה לא בא מיד, זה תוצאה של ניסיון וכשזה יגיע, את תרגישי. בהנחה כמובן, שהשגרה לא הקהתה לך את החושים, כי זה מה שהיא יודעת לעשות והיא טובה בזה."
עכשיו זה הגיע. היא פשוט ידעה.

היא חשה, שבתוך הרחוב ההומה אדם ומכוניות שחוצות אותך כאילו אתה לא קיים, בלב עיר האורות, יש זוג עיניים ואולי יותר, שמתבוננות בה. אולי הם היו כאן גם אתמול? אולי. יתכן ששנה וחצי של שירות בלי אירועים חריגים הקהו את החושים?
זהירות מהשגרה.

לפני כמה שנים, עדיין בשירותה הצבאי, במשימה המבצעית הראשונה שלה, היא יצאה איתו ללבנון. באותה שיחה, קצת לפני סיום ההכשרה, השנייה הנוספת שמבטו השתהה עליה, לא היה מקרי ומבחינתה, זו הייתה מחמאה, כי הוא לא היה עוד אחד.

למרות התספורת הצבאית הקצוצה שלו, היה אפשר לראות אצלו תחילתם של תלתלים שחורים. ממרום מאה שמונים ושמונה סנטימטרים ותשעים קילו, בלי גרם שומן, גוון עור שחום, עיניים חומות ונוקבות, סנטר מרובע ובלי רמז של חיוך, הוא נראה קשוח. והוא תקשר רוב הזמן בשפת הגוף שלו. כמעט כל דבר התבטא אצלו בהבעות הפנים, בעיקר בעיניים. הוא שלט בהבעות הללו ובשפת הגוף באופן מוחלט. לפעמים, עד כדי להביא אותך לעשות משהו, בלי שהוציא מילה מפיו. תופעה.
החברים ביחידה כינו אותו ג'ימי.

יחידת רפאים

הוא היה המדריך הוותיק, המנוסה והמוערך ביותר ביחידה הקטנה ללא שם שלהם. למתבונן מהצד היה נדמה כי הוא מפקד היחידה בפועל. המפקד התייעץ איתו בכל דבר ועניין. מילה שלו, הייתה שווה בעיני החבר'ה למילה של המפקד, לפעמים יותר. הוא מעולם לא ניסה להתבלט ומיעט בדיבור, רק ההכרח הנחוץ. הכריזמה והמנהיגות השקטה שלו היו טבעיים, הוא לא דרש אותה, היא פשוט הייתה חלק ממנו, בדיוק כמו הנינוחות והרוגע שאפיינו אותו.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, הרגישו הרבה יותר טוב כשהוא היה חלק מהצוות שלהם ביציאה לפעילות מבצעית. הוא השרה עליהם ביטחון. משימות היחידה התאפיינו בעקיצה. פינצטה. ורובן ארכו שעות מעטות, לפעמים דקות. לא היה שם ליחידה, לא תג ולא מדים מאפיינים. יחידת רפאים.

לרוב המשימות הם יצאו בזוגות, לפעמים קצת יותר. כשהצטרכו גיבוי, או רשת ביטחון, הם הצטרפו לפלוגה כלשהי שהמפקד שלה קיבל הוראה למלא את מבוקשם של החיילים ללא תג שהצטרפו אליו לזמן קצר. בדרך כלל, למספר שעות. טרמפיסטים, לא יותר. הם השתדלו מאד לא להזדקק לאף אחד, כמה שפחות מעורבות חיצונית.
בסיס האם שלהם לא היה באמת בסיס. אי אפשר לכנות האנגר ענק בשם כזה. זה היה האנגר שנבנה במיוחד עבורם על פי דרישות מפקד היחידה.

בתוך המבנה ניצבו שלושה עשר קרוונים. שישה בקצה אחד, במרחק של כשלושה מטרים זה מזה ושישה אחרים בקצה השני. בין שני הקצוות, צמוד לדופן האחורי שממול הכניסה, מוקם קרוון גדול במיוחד שנחלק לשניים. חציו שימש ככיתת לימוד וחציו האחר, משרד וחדר המפקד.
הרחבה הגדולה שבאמצע שימשה לאימונים שונים ומגוונים. רוב הזמן, חזיתו הארוכה של ההאנגר נותרה פתוחה כמעט לכל אורכה ואז, היא נראתה כסככה ענקית במיוחד. הסככה שכנה בתוך בסיס של חיל הים, מעט דרומית לחיפה, באזור נפרד ומבודד יחסית. מאד נוח. את כל השירותים שהיו זקוקים להם קיבלו מהבסיס. מטווח, נשקייה, חדר אוכל וכדומה.
שלושה עשר חיילים, כולל המפקד, לא נצרכו ליותר מזה.