סיפורים מניסיונו של שוטר תנועה מתנדב – כל מה שהנהג הישראלי מוכן לעשות כדי להתחמק מדוח תנועה
פרק 4
מקרה האוזן המקולקלת
הייתה זו שעת לילה מאוחרת והיינו בדרכנו לסגור משמרת. נסענו בניידת הסמויה, עייפים ורגועים, על כביש 4 דרומה, לכיוון התחנה. לפתע הבחנו במכונית פרטית כשהיא נוסעת לפנינו בנתיב הימני במהירות נמוכה מהמותר, תופעה שאיננה אופיינית לנהג הישראלי, במיוחד לאור העובדה שהכביש הוא רב נתיבי ופנוי כמעט לגמרי מכלי רכב.
חלפנו על פני המכונית תוך כדי שאנחנו משוחחים בינינו על עניין כלשהו, כשלפתע הפסקנו את השיחה והבטנו האחד על השני. היא מדברת בטלפון?" שאלתי את שמואל כדי לוודא שהוא רואה את מה שאני רואה. "נדמה לי," השיב.
למרות שתאורת הרחוב הייתה מצוינת, למרות שמהירות הנסיעה האיטית אפשרה לראות היטב את המתרחש בתוך הקבינה ולמרות שהנהגת נראתה בבירור, לא היינו בטוחים שהיא באמת מדברת בטלפון. הכיצד?
"תעצרי בצד בבקשה"
עקפנו אותה, סטינו לנתיב התחבורה הציבורית והאטנו, כדי שהרכב שבו נהגה יחלוף על פנינו, הפעם מהצד השמאלי, כדי לשוב ולבחון את המתרחש בתוכו.
אף על פי שמהירות הנסיעה היתה פחות משישים קמ"ש, חלף לא מעט זמן עד שהנהגת הגיעה אלינו וחלפה על פנינו. התאמתי את מהירות הניידת למהירות של הרכב החשוד והבטנו פנימה.
ליד ההגה ישבה גברת בשנות החמישים לחייה כאשר צווארה עטוף בצעיף צמר, למרות שהיה זה ערב קיצי וחם, ידה הימנית שלוחה לעבר אוזנה הימנית, כף ידה עטופה אף היא בצעיף ושפתיה נעות במרץ. מבט בוחן הבהיר כמעט מעל לכל ספק שהיד העטופה אוחזת דבר מה.
זמן מה המשכנו בנסיעה לצדה ובמקביל אליה וניכר היה שכלל איננה מבחינה בנו.
החלטנו לעצור את הנהגת ולברר את העניין עד תומו. הפעלנו את הצ'קלקה ושמואל הרעים בקולו: "גברת, תעצרי בבקשה בצד!"
סממנים מובהקים
שניות ארוכות חלפו עד שהגברת הבחינה בנו ונענתה לבקשתנו. אולם מה שהעמיק את החשד שאנחנו לא טועים, הייתה תנועת היד של הגברת. קל היה להבחין בתנועה האינסטינקטיבית של הנהגת ברגע שהעובדה ששוטרים מבקשים ממנה לעצור, חדרה להכרתה. היא הורידה את היד במהירות מהאוזן כלפי מטה.
כאן המקום לספר כי שיחת טלפון בזמן נהיגה מאופיינת בשני סממנים מובהקים, האחד הוא נהיגה איטית מהרגיל או מהמותר, והשני – הקושי להבחין בניידת או לשמוע את הכריזה לעצור.
כשניגשתי אל הרכב הבחנתי בגברת כשהיא יושבת כשהצעיף עוטף היטב את צווארה ואוזן ימין מכוסה אף היא באותו צעיף.
"ערב טוב גברתי," פניתי לנהגת בנימוס כדרכי, "אפשר לקבל רישיונות בבקשה?". לאחר שחיפשה זמן די ארוך את הרישיונות, מסרה אותם לידי מבלי לומר מילה (מדוע הנהג הישראלי לא יודע היכן הרישיונות שלו לעזאזל?).
"האם גברתי יודעת מדוע עצרנו אותה?"
"לא", השיבה לי בפני תם. היה חיוך קטן בזוויות פיה, שלא תאם את נחרצות תשובתה. מניסיוני למדתי כי כושר המשחק של הישראלי הממוצע איננו רע כלל וכלל בנסיבות הללו, אבל הגברת הזו לא הצטיינה בו במיוחד.
"מה זאת אומרת?"
"גברתי דיברה בטלפון תוך כדי נהיגה, הלא כן?" שאלתי.
"אני, דיברתי בטלפון? מה פתאום? אתה ראית אותי מחזיקה טלפון?", התרעמה כשעל פניה נסוכה הבעת עלבון ותימהון.
"מה גברתי אחזה בידה סמוך לאוזן, אם מותר לשאול?", שאלתי בעניין גובר והולך.
"ההסבר מאוד פשוט, אדוני השוטר. האוזן מאוד כואבת לי, אני סובלת מדלקת חמורה, ולכן החזקתי בה", אמרה בקול משכנע.
"מממ…" המהמתי, "האם תוכל גבירתי להסביר את פשר תנועת השפתיים תוך כדי נהיגה?" הקשיתי.
"מה זאת אומרת?", שאלה הגברת בלי למצמץ, "שרתי. אני מאד אוהבת לשיר תוך כדי נהיגה. האם זה אסור על פי החוק אדוני השוטר?" שאלה בהחלט לעניין.
"אני לא יודע מה איתך, גבירתי, אבל כשאני סובל מכאבים, אני לא נוטה כל כך לשיר", הצהרתי.
"זה מה שיפה בבני האדם," השיבה, "לא כולם אותו דבר".
יצירתיות מרשימה
הייתי גאה בה! אין ספק כי הגברת הזו מדורגת גבוה מאד בסולם היצירתיות של הנהג הישראלי, למרות שכשרון המשחק שלה הוא לא מי יודע מה.
"אנא המתיני במכונית גברתי. אחזור אליך תוך מספר דקות".
ההתייעצות בינינו לא הייתה פשוטה. מצד אחד היה ברור לנו מעל לכל ספק כי הגברת שוחחה בטלפון תוך כדי נהיגה. מצד שני, לא ראינו שאחזה טלפון בידה. ללא ראיות יהיה על השופט, ככל הנראה, לדחות את התביעה, אם תחליט להגיע לבית המשפט.
דבר נוסף בעל משמעות, הוא כי לעדות שני שוטרים מנוסים שהבחינו בכל אותם פרטים קטנים – שפת גוף, הורדת היד הפתאומית, אינטונציית הדיבור, החיוך הקטן – לכל אלה יש משקל לא מבוטל.
שיקול חשוב ומכריע בהחלטתנו היה "השלכות הרוחב". אם הגברת אכן משקרת, לא תקבל דוח ותצליח "לעבוד" עלינו, אין ספק שהיא תמשיך להשתמש בטלפון ללא דיבורית, תמשיך להשתמש בטריק הזה ותמשיך לסכן את עצמה ואת האחרים בכביש.
החלטנו לכתוב דוח ולהתמודד מולה בבית המשפט אם וכאשר נגיע לכך. הקפדנו לתאר בדוח ובמזכר באופן מדויק את מה שראינו ואת מה ששמענו.
ניגשתי אל הגברת ומסרתי לידיה את הדוח. לאור הנסיבות המיוחדות הארכתי בהסברים על השיקולים לתת לה את הדוח ועל האפשרויות העומדות בפניה כדי לבטלו. המלצתי שתמציא תעודה רפואית על דלקת האוזן ושתגיע לשימוע אצל קצין משטרת התנועה שבתחנת המשטרה.
"אם תוכיחי שאכן את סובלת מדלקת באוזן, הקצין יבטל את הדוח", הסברתי.
הגברת קיבלה את הדוח לידיה, חתמה והמשיכה בדרכה ללא אומר.
לא שמענו שהגיעה לשימוע ולא זכינו להיפגש איתה בבית המשפט.
יש מי שיאמר שהעובדה שהחליטה שלא לגשת לבית המשפט איננה מעידה על כך שהיא באמת אשמה. יש שיעדיפו לשלם את הקנס ולקבל את הנקודות על פני בזבוז זמן יקר.
שוטרים הם בני אדם וגם הם יכולים לטעות, אולם במקרה הזה אני משוכנע שלא שגינו.
הערת המחבר, יוסי ברגר:
הסיפורים, הדמויות והמקומות המופיעים בסיפורים אלה, נוצרו בהשראת חוויותיי כשוטר. בהחלט ייתכן שמי מקוראי הסיפורים הללו יזהה בהם דמות המוכרת לו ואולי אפילו את עצמו, אולם יש לדעת שהעלילות בסיפורים נכתבו בהשראת מקרים שקרו, אבל הדמויות, השמות והמקומות שבהם, כולם פרי דמיוני המה, וכל קשר בינם לבין אירועים, שמות ומקומות הקיימים במציאות, מקרי בהחלט.
הכותרת "אדוני השוטר אז אולי.." עלתה בי בהקשר אינטואיטיבי וכמחווה לשייקה אופיר הבלתי נשכח, בדמותו של השוטר אזולאי שיצר אפרים קישון.
יוסי ברגר
יליד תל אביב (1953), גדל במושב חצב שבדרום ולמד בבית הספר התיכון האזורי בבאר טוביה.
לאחר השחרור החל את לימודיו לתואר הראשון בבית הספר לאומנות ועיצוב "בבצלאל" במחלקה לעיצוב תעשייתי. על עבודת הגמר בסיום לימודיו זכה בפרס "ספיר" לעיצוב.
עבד מעל 35 שנה בחברה ביטחונית גדולה שבה עסק במהלך השנים בתחומי הפיתוח, השיווק והניהול. בתקופת עבודתו השלים את לימודי התואר השני בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול שבטכניון. בתפקידו האחרון שימש במשך למעלה מעשור כמנכ"ל משותף בחברת בת בגרמניה.
יוסי מתגורר בחיפה משנת 2004, אב לשישה וסב לעלמה הנהדרת. העיסוק העיקרי שלו ביחד עם טלי, זוגתו לחיים, הוא גידול שני ילדיהם הצעירים.
יוסי התנדב למשטרת התנועה משנת 2008 ובשנים האחרונות שירת בתחנת "זבולון" בקריות. "אדוני השוטר אז-אולי" הוא ספר שכתב על אירועים משעשעים ומרגשים שחווה במפגשו כשוטר עם אזרחי חיפה והצפון. הספר נכתב כמתנת פרידה לשותפו במשך שנים רבות שפרש לגמלאות. הספר הודפס במספר עותקים מצומצם אך לא יצא לאור.
לאחר פרישה לגמלאות מוקדמות החליט להקדיש את מירב זמנו הפנוי לכתיבה. הוא השתלם בסדנאות כתיבה ובמקביל כתב את ספרו הראשון.
במותחן הנעורים "תעלומת השכן שממול" (ספר ראשון בסדרת "צוות מפענחי התעלומות), ספרו הראשון שיצא לאור בספטמבר 2020, מתוארת הרפתקה המתחילה בשכונת קריית חיים ומסתיימת במתקן סודי של רפאל בדרום הארץ.
ספרו השני, "נגן הקלרינט מקאזאן" הינו רומן מתח שמתחיל אף הוא באחד מהרחובות בכרמל ומתרחש בחיפה, בכרמיאל ובמה שביניהם.
ספרו השלישי, "תעלומת הסוס הנעלם", ספר שני בסדרת "צוות מפענחי התעלומות", אף הוא מותחן נעורים שמתחיל בקיבוץ שומרת שבצפון ומסתיים בעיר ג'נין שברשות הפלסטינית. הספר יצא לאור בשבועות הקרובים.