"שירה בוערת" • לקט שירים שנכתבו בעקבות השרפות הגדולות בכרמל בשנים 2010 ו-2016
השרפה באזור חיפה, הנודעת כאסון הכרמל, התרחשה בתחילת דצמבר 2010, בחג החנוכה. בשרפה נספו 44 בני אדם. אלפי אנשים פונו מבתיהם. מיליוני עצים עלו באש, וביניהם פארק הכרמל. נזק נגרם לבתי מגורים רבים בישובים הקרובים לחיפה. זה אסון האש הכבד בתולדות המדינה.
השראה צפונית
ב-2016, לאחר השרפה הנוספת בכרמל, המשוררים הרצל ובלפור חקק, יחד עם צביה, אימו של אלעד ריבן ז"ל, ביקרו במפגש חודשי של קבוצת "השראה צפונית", בה השתתפו עשרות משוררים מחיפה והצפון. במפגש הוחלט ולהוציא לאור אנתולוגיה בשם "שירה בוערת".
אסופה זאת נכתבה על ידי עשרות משוררים אשר רובם תושבי חיפה, וכן הצטרפו אליהם כמה כותבים מערים אחרות. איסוף השירים נמשך כשנתיים, עד אשר הספר יצא לאור ב-2019.
על "שירה בוערת", ספר שירים בהוצאת "אחוזה חיפה", 2019
את הספר הפיק נפתלי בלבן-אוברהנד (מזכיר אגודת הסופרים בחיפה בזמנו) ובעריכת המשוררת והעיתונאית חגית בת-אליעזר.
קראתי את הספר המרטיט. על כריכתו מופיעה תמונה עוצמתית המראה אדמה חרוכה, אך על האדמה מופיעים ניצנים ירוקים של התחלה חדשה. התמונה צוירה לאחר השרפה על ידי טטיאנה בלוקוננקו, אשר כתבה:
"באתי לכרמל כחודש לאחר השרפה הגדולה ב-2010. זעזע אותי מאוד מה שקרה. רציתי לראות זאת במו עיניי, נסעתי לשם, כשהגעתי ראיתי את העץ וענפיו השרופים נראו כמו ידיים המושטות לשמיים, והפתח בעץ נראה כמו פה צועק. ולכן קראתי לציור הזה: 'זעקה'."
הקובץ "שירה בוערת" הינו אסופה של שירי משוררים על השרפה בכרמל. השירים מביעים שכול, כאב על הטבע שאבד, ביקורת חברתית ומטאפורות אש מחיי היומיום.
דוגמה מעניינת הוא שירה המטלטל של צפריר יעקובסון-פלד, שמדבר על יחס החברה לנפגעות אונס.
לכד את עיני שירה הנהדר של לאה לויקסון, שהוא קצר ונוקב עם ביקורת חברתית על הצורך התמידי להציג ש'הדברים בשליטה'. הרי אפשר לנקות ולתקן, אך לא ניתן להשכיח מלב המשפחות השכולות כאב על אובדן יקיריהן.
מְשַׁקְּמִים אֶת נִזְקֵי הַשְּׂרֵפָה – שָׁלָב א' | לאה לויקסון
עַכְשָׁו
יָבוֹאוּ אֲנָשִׁים מֵהָעִירִיָּה
עִם מַסּוֹרִים חַשְׁמַלִיִּים
מְנוֹפִים
וּמַשָּאִיּוֹת
וִיסַלְּקוּ מִכָּאן
אֶת כָּל הָעֵצִים שֶׁהִשְׁחִירוּ
שֶׁהִתְעַוְּתוּ
שֶׁהִתְקַפְּלוּ אֶל תּוֹךְ עַצְמָם
וְאָמְרוּ: "כּוֹאֵב!"
וְעַכְשָׁו-
יְלָדִים
נָא לְהִסְתַּדֵּר בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה
וּלְחַיֵּךְ יָפֶה אֶל הַמַּצְלֵמָה!
באותו הקו ממשיכה חגית בת אליעזר שמתארת כאב ואת עומק השכול…
לַפִּיד | חגית בת-אליעזר
וּמֵאָז
הָפְכוּ חַיַּי לְדֶרֶךְ
לְלֹא טְרַקְלִין
וְעַל גַּבִּי גּוּפְךָ שֶׁלֹּא נִצַּל
כָּל הַמִּלִּים
שֶׁהִסְפַּקְתִּי לִזְרֹעַ
בַּחֲמָמַת לְבָבְךָ
מַאֲדִימוֹת עַכְשָׁו
כְּאֵשׁ תָּמִיד בַּשָּׂדוֹת
מֵתִי לֹא יִשָּׁכַח מִלֵּב
בלפור חקק ממשיך ומתאבל על אלעד ריבן, הנער המתנדב, שמצא את מותו בלהבות.
יעקב אלג'ם, המשיך בעניין הנעורים, ונוגע בנקודה של יחסי הורים – ילדים, יחסים בהם ההורים בוחרים לגונן על הילד במקום לתת לו כלים להתמודדות, וכך האסון כמעט בלתי נמנע.
אפשר להשוות כאן את הדינאמיקה ליחסי עם – ממשל, משטרה – אזרחים, מורה – תלמיד. המטאפורות נוגעות ללב ויפות.
אַהֲבָה נִכְתֶּבֶת בַּלַּיְלָה | יעקב אלג'ם ז"ל
אַהֲבָה נִכְתֶּבֶת בַּלַּיְלָה.
שִׁירִים נִכְתָּבִים
כְּשֶׁהַיֶּלֶד זוֹכֵר חֲבֵרִים לַמְּדוּרָה
מִתְבַּגֵּר תַּחַת אֵשׁ
תַּפּוּחֵי אֲדָמָה, כַּלְבֵי רְחוֹב,
נְעוּרִים נוֹתְנִים בּוֹ אֵמוּן
זוֹרְקִים לוֹ גַּפְרוּר,
דֶּלֶק, נְיָר, חַג בֶּחָצֵר.
הוֹרִים לֹא נוֹתְנִים בּוֹ –
צוֹעֲקִים לוֹ – הִזָּהֵר!
חֹשֶׁךְ, אֵשׁ, מְאֻחָר
וְהוּא לוֹחֵשׁ בָּהֶם אַהֲבָה:
הוֹרִים יְקָרִים – אָכַלְנוּ, רָקַדְנוּ ,
נִשְׂרַפְנוּ קְצָת. עוֹד מְעַט בֹּקֶר
אַל תִּדְאֲגוּ. הַחֹשֶׁךְ בָּאֵשׁ.
נחתום עם שירה האופטימי והיפהפה של סברינה דה-ריטה "בתי", המתאר זיכרון של ילדה, שנאלצה לקחת על עצמה את תפקיד המבוגרת ולעזור לאמה חסרת האונים מול השרפה המשתוללת.
בִּתִּי | סברינה דה-ריטה
לְיַד הַבַּיִת הָיוּ קַקְטוּסִים. אַף פַּעַם לֹא חָשַׁשְׁתְּ
יָשַׁבְתְּ עַל הַדֶּשֶׁא, עַל כִּסֵּא הַקַּשׁ חוֹלֶמֶת עַל רָחוֹק
עֲדַיִן לֹא הִתְרַגַּלְתְּ לַמִּדְבָּרִיּוּת הַזּוֹ
גִּדַּלְתְּ אוֹתִי, סָפֵק בֻּבָּה סָפֵק
הָיִית קְטַנָּה הָיִיתִי קְטַנָּה
סָבִיב הָיוּ הַרְבֵּה עֵצִים גְּדוֹלִים
וְרוּחַ שֶׁאִבְּדָה עַצְמָהּ לָדַעַת וַאֲנַחְנוּ בְּתוֹכָהּ
יוֹם אֶחָד פָּרְצָה שְׂרֵפָה וְהָרוּחַ הֵעִיפָה אֶת הַגַּג
הָיוּ צְעָקוֹת, פְּרָחִים עָפוּ צִפּוֹרִים לֹא זָזוּ
וּפִתְאוֹם הִתְעַלַּפְתְּ. הֶחְזַקְתִּי בְּיָדֵךְ
אֲנָשִׁים הֵבִיאוּ דְּלָיִים שֶׁל מַיִם וְרֵיחַ הַפִּיחַ שָׁכַךְ
כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ, הִבַּטְתְּ בִּי מְחַיֶּכֶת.
בִּתִּי, אָמַרְתְּ
כמו כן הספר מכיל שירים של המשורר הפרופ' יוסי גמזו ז"ל, ושל משוררים וסופרים חיפאיים רבים.
ספר זה למעשה משמש כתיעוד לרגשות הכותבים הדואבים בעקבות אסון הכרמל.
בעמוד האחרון בספר מופיעה רשימת הנספים באותה השרפה.
על הכריכה האחורית של הספר מופיעה תמונתו של אלעד ריבן ז"ל.
רמי לוי האיש שהיה ראש אגוד חיפה לכבאות שהוסיל לאסון הכרמל:
שלא בנה תחנת כיבוי אש חדשה ברוממה כמתחייב בהקמת מנהרות הכרמל, שלא רכש כבאיות רק לאחר האסון, שלא שם תצפיתנים ולא אזורי חיץ.. האיש שאחראי ישירות למחדל אסון הכרמל –
הולך לקבל אות יקיר חיפה???.
בזיון ממש.
הייתי בבית כשהיתה השריפה הגדולה. ראיתי את הלהבות מולי. אנשי ההצלה לא ראו אותי אין חלון אל הרחוב. ונסעו. הייתי לבדי. בני נשמתי היה ליד קניון עזריאלי ביקש לעלות לעזור לי אך לא הרשו לו. בעלי היה מחוץ לבית רק אני לבדי והלהבות שמתקרבות. לפתע הגיעו אלי והוציאו אותי מהבית. ניצלתי.