מחקר של ד"ר איתי בארי מהמרכז לניהול ומדיניות ציבורית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה:
הישראלי הממוצע כמעט ולא משתתף בפעילות פוליטית וציבורית במישור המקומי כמו ועדי שכונות, ועדי הורים, פעילויות קהילתיות או במועצה המקומית. הוא אדיש נמנע מלדרוש קשר רציף עם נציגיו ברשות המקומית ובמוסדות הציבור. הוא מקטר על כך שהרשויות מפלות אותו לרעה, אך לא פעיל בהן או מולן לשנות את מצבו.
המחקר נערך במרץ 2009 וכלל 468 תושבים מ-101 רשויות מקומיות כמדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת. המחקר קבע מדד השתתפות פוליטית בישוב, בקהילה ובמוסדות מקומיים, 1-3 כש-1 = השתתפות נמוכה, 3 השתתפות מרובה.
ההשתתפות המשוקללת של התושב ברמה המקומית קיבלה ציון ממוצע נמוך של 1.59, גם בהשוואה לההשתתפות הפוליטית במישור הארצי מקבלת ציון של 1.75. לדברי ד"ר בארי, הישראלי הממוצע משתתף בבחירות המקומיות (ציון 2.5) אחת ל-5 שנים אך נמנע ממעורבות הדורשת מחויבות והשקעת זמן.
בזירה הפוליטית ברשות המקומית – 2.02.
קבלת בתפקיד ציבורי כלשהו – 1.15.
קשר בהתכתבות עם נציגי הציבור – 1.25.
כינוסים העוסקים בנושאים מקומיים – 1.38
חברות בארגון קהילתי כלשהו – 1.32
חברות בארגון התנדבותי עבור אוכלוסיות חלשות – 1.56
חברות בוועד השכונה וועד בית – 1.35
חברות בוועד כתה או בית הספר – 1.3
הישראלי הממוצע מרגיש ניכור וביקורת כלפי תפקוד הרשויות המקומיות. במדד של ציונים 1-5 (5 ביקורת מרובה) להיגדים:
"יש אוכלוסיות שלא מקבלות ייצוג הולם ברמה המקומית" – 3.7
"השלטון המקומי מקפח תושבים כמוני" – 3.1
"אנשים שאינם זוכים לתמיכה לה הם ראויים ואני אחד מהם" – 3.42
"אם היה שיוויון הזדמנויות, חיי וחיי משפחתי היו טובים יותר" – 3.24
אבל בלי להפגין, ללכת לפעילות הישיבות, לדרוש שיתוף התושבים ולדרוש קשר עם נבחרי הציבור הרי שגם זו פעילות פאסיבית.
התושבים אדישים למעט אלה שפעילים ב"חי פה"
