אני קולגה לשעבר של עמוס כרמלי, מן השנים שבהם שימשתי כ"סופרת "הארץ" בחיפה", (1984-1991) .
זכור לי לילה סגרירי במיוחד, בחורף 1990,עת התרוצצנו בשעה 03.00 בלילה גשום וסוער, עמוס , הצוות שלו ואני, על גבי קורות עצים חשופים לאורכה של אוניית משא…, "מורן", כדי לראיין פליטים שהסתתרו בבטן האוניה "מורן". אני בטוחה שכתבה על הפליטים החבויים באוניה נמצאת בארכיון הטלויזיה.
עמוס תמיד היה בכל מקום, אנושי תמיד, אתי וישר.
מחר אבוא לכנס, לאחר שנים של צפייה בעניני העיתונות מן הצד- ורציתי להעלות על שולחן העיסוק בנושא התקשורת החיפאית ניסיון מענין מאד בשעתו , של ראש העיר המיתולוגי המנוח אבא חושי להקים ערוץ טלויזיה שני, עצמאי, בנוסף על הערוץ הראשון והבלעדי אז.
הטלויזיה בחיפה אמורה היתה להיבנות במבואותיה הדרומיים של העיר, במימון קבוצת משקיעים שבראשם עמד חיים טופול.
פרטים נוספים במאמר שלי "איך כמעט היה לחיפה ערוץ טלויזיה עצמאי" ("הארץ", 27.08.80) מצורף בזה.
חשוב לציין עוד, בנושא חיפה והתקשורת- כי נידחותה של העיר בתקשורת הארצית חפפה לשוליותה של התנועה הפמיניסטית שהחלה לצמוח מחדש, בשנות השבעים,בארץ, וגם הסיקור עליה נולד בחיפה.
במשך שנות השבעים, העליתי בעמל רב, נושאים כמו הטרדה מינית, המצב בחדרי לידה, אלימות נגד נשים בעיתונים ארציים – וכל כתבה בנושא הייתה כרוכה במאבק עם העורכים של אז:" השבוע תמצאי נושא טוב, השבוע אל תתעסקי עם הנשים הללו" נאמר לי בתגובה לניסיונות פרסום נושאים פמיניסטיים.
ובכל זאת התפרסמו מאמרים שלי , ושל עיתונאיות נוספות שהחלו להתעורר לנושא.
מאבק חריף במיוחד שניהלתי , באמצעות פרסום מאמר על היחס לנשים בחדרי לידה " גילויים מחדרי הלידה", (הארץ" 06.07.1978):
מנהלי מחלקות יולדות בבתי חולים ברחבי הארץ פרסמו האשמות כלפיי שאני מסכנת את חיי היולדות בדרישה לספק להן אמצעי אלחוש נגד כאבים….
נהדר לראות היום שעיתונאיות מחויבות לנושא כמו שלי יחימוביץ, מירב מיכאלי ואחרות התקדמו לחזית הפוליטיקה הישראלית ועצוב שישנם דברים שלא השתנו מאז..
אורי שרון עַל אַרְצִי שֶׁלִּי • שיר
מגן עַל פסול נהיגה בפעם ה-7 ונתפס נוהג על טרקטורון חשמלי
אייל עַל המבנים הנטושים בחיפה – פוטנציאל כלכלי מבוזבז • הפסד של 17 מליון ש״ח בשנה
יעל ר. עַל המבנים הנטושים בחיפה – פוטנציאל כלכלי מבוזבז • הפסד של 17 מליון ש״ח בשנה
יעל ר. עַל נקודת משטרה עירונית חדשה בקריית ביאליק