ההיסטוריה היהודית אינה לוקה בחוסר עקביות, היא סובלת מעודף נאמנות לדפוסים הרסניים. מעל דברי הימים של העם הזה מרחף קו אדום, דמיוני אך קשיח כבטון: קו 80 השנים. ממלכת דוד ושלמה וממלכת החשמונאים, שתיהן קרסו סביב העשור השמיני לריבונותן. הן לא נפלו בגלל עוצמתו של אויב חיצוני, אלא בגלל שבר פנימי, סכסוכי מס, אגו מגזרי והקצנה עיוורת.
כעת, כשמדינת ישראל מתקרבת בצעדי ענק אל שנת ה-80 שלה, השיח על "מצדה שלישית" כבר מזמן יצא מהשוליים האקדמיים. הוא הפך ללב הדיון האסטרטגי על עתיד המדינה: האם אנחנו מסוגלים לשבור את הסטטיסטיקה של עצמנו?
האיום האמיתי: לא פיצוץ, אלא יבבה
הטעות הגדולה ביותר של החברה הישראלית היא הציפייה לחורבן קלאסי, טנקים ששוצפים את הגבולות או מצור דרמטי על מבצר קדום. במאה ה-21, מדינות מודרניות ואימפריות אינן מסיימות את חייהן בפיצוץ אטומי, אלא בתהליך ממושך, מתוחכם ורעיל של "לבנוניזציה".
לבנוניזציה פירושה מדינה שהופכת לקליפה ריקה. זה קורה כשהאויב מזהה את החלודה הפנימית ומנהל אסטרטגיית התשה רב-זירתית. הוא לא צריך לכבוש את תל אביב; מספיק לו להמשיך לטפטף כטב"מים וטילים, לשחוק את הכלכלה ולייאש את האזרחים. כשהחוסן הלאומי נסדק, מתחילה "בריחת מוחות" שקטה. שכבת המגן הקריטית ביותר: הרופאים, המדענים ואנשי ההייטק הנושאים בנטל הכלכלי והביטחוני, פשוט מוותרת ועוזבת. המדינה לא נמחקת מהמפה, היא פשוט הופכת למדינה חלשה, ענייה ומפוצלת, הנשלטת על ידי מיליציות ואינטרסים מגזריים.
שלושת הסדקים בקיר המגן
תהליך השחיקה הזה אינו תיאורטי, הוא מתרחש לנגד עינינו בשלוש חזיתות מרכזיות:
- הסדק החברתי (הקיטוב): החברה הישראלית נעשית מקוטבת עד לרמה שבה קבוצות שונות מפסיקות להכיר בלגיטימיות של הצד השני. כשהמחלוקת הופכת לשאלת אמון בסיסי, היכולת לייצר הסכמות קורסת.
- הסדק המוסדי (עימות קבוע): המתח הבלתי פוסק בין רשויות השלטון, המשפט, הכנסת והממשלה, שוחק את אמון הציבור במוסדות המדינה והופך כל החלטה רגילה לזירת קרב.
- הסדק הכלכלי-חברתי (אי-שוויון בנטל): תחושת חוסר הצדק בין אלו הנושאים בעול לבין אלו שאינם, קורעת את החוזה החברתי ומערערת את הבסיס הרגשי של שותפות הגורל.
הלקח האמיתי של ירושלים
הסיסמה "שנית מצדה לא תיפול" נולדה כדי לשקם את הגאווה הלאומית, אך היא פספסה את הלקח ההיסטורי. מצדה לא נפלה בגלל הלגיון הרומי, היא נפלה מפני שירושלים נחרבה עוד קודם לכן במלחמת חורמה פנימית, שבה קנאים וסיקריקים שרפו זה לזה את אסמי המזון.
החדשות הטובות הן שההיסטוריה אינה גזירת גורל מכנית. בניגוד לעבר, ישראל מחזיקה בעליונות טכנולוגית, כלכלה גלובלית ומוסדות חזקים. אך מערכות יירוט מתקדמות וחומות בטון לא יספיקו הפעם. מערכת הביטחון האמיתית של הבית השלישי מחייבת ניסוח מחדש של חוזה חברתי פנימי, הוגן ונוקשה, כזה הכולל שותפות אמיתית בנטל, שלטון חוק שוויוני וכללי משחק דמוקרטיים ברורים.
הסכנה הגדולה ביותר אינה קריסה פתאומית, אלא ההתרגלות האיטית למציאות של פירוק. השעון מתקתק ושנת ה-80 מתקרבת. השאלה אינה האם יש לנו מספיק תחמושת כדי למנוע את נפילת המבצר, אלא האם נשאר לנו מספיק שכל כדי להציל את ירושלים מעצמה.
והשאלה שנותרה פתוחה עבורנו: האם החברה הישראלית של ימינו מסוגלת להתעלות מעל השבטיות והאינטרסים המגזריים כדי לנסח חוזה חברתי חדש, או שמא נגזר עלינו לחזור, פעם שלישית בהיסטוריה, על אותו דפוס הרסני של חורבן עצמי מבפנים?
לפני כשלוש וחצי שנים הקלטתי פודקאסט שעסק בחוסן הלאומי של ישראל. הוא הוקלט בתקופה שונה לחלוטין, אך במבט לאחור מעניין להאזין לו היום ולבחון כיצד רעיונות שנדונו בו ובהם ערבות הדדית, לכידות חברתית, רציפות תפקודית ואמון הציבור, קיבלו משמעות עמוקה במיוחד בעקבות אירועי 7 באוקטובר.
אני מזמין אתכם להאזין לפודקאסט, לחשוב יחד על משמעותו של החוסן הלאומי, ולהמשיך את הדיון בשאלה כיצד בונים חברה חזקה, מאוחדת ועמידה יותר, לא רק בשעת חירום, אלא גם בימי שגרה.