כשאוכל בריא הופך למותרות

בשלב מסוים, גם פירות וירקות מפסיקים להיות מוצר צריכה – והופכים לסמל של פערים חברתיים.

לקראת חג הקורבן, כשהמשפחות ממילא מתמודדות עם הוצאות כבדות, המציאות הזאת בולטת אפילו יותר. כי אוכל איננו מותרות. בטח לא אוכל בריא. עמדתי מול דוכן פירות באחד השווקים בצפון והסתכלתי שוב על המחיר, רק כדי לוודא שלא טעיתי.
50 שקלים לקילו ענבים, בשוק אחר ביקשו 40 שקלים. לפני כמה ימים המחיר כבר הגיע ל־59 שקלים לקילו.

במדינה שבה שכר המינימום עומד על 35.40 שקלים לשעה, יש עובדים שצריכים לעבוד יותר משעה כדי לקנות קילו פרי אחד

הבעיה הגדולה יותר היא הנורמליזציה.

אנחנו ממשיכים לקנות, ממשיכים לשתוק, ובדרך מעבירים מסר שאפשר להמשיך להעלות מחירים בלי גבול. הרי אם הציבור עדיין קונה – כנראה שאפשר לייקר עוד קצת.

הדיון על יוקר המחיה בישראל מתמקד בדרך כלל בדיור, בדלק או בחשבונות החשמל. אבל דווקא ההתייקרות השקטה של מוצרי המזון הבסיסיים מספרת משהו עמוק יותר על המציאות הכלכלית כאן. מספיק להסתובב היום בשוק או בסופרמרקט כדי להבין שמשפחות רבות כבר לא שואלות מה בריא לקנות – אלא על מה אפשר לוותר השבוע. ירקות, פירות ומוצרי יסוד הופכים בהדרגה למשהו שמחשבים פעמיים לפני שמכניסים לעגלה.

זו איננה רק שאלה של צריכה. זו שאלה של נגישות בסיסית.

במשך שנים התרגלנו לחשוב על פירות וירקות כעל מוצר יסוד טבעי בכל בית. אלא שכאשר המחירים מטפסים לרמות כאלה, גם תזונה בריאה הופכת בהדרגה לפריבילגיה. מי שמסוגל ממשיך לקנות; מי שלא – מצמצם, מוותר או מחפש תחליפים זולים ופחות בריאים.

הטענה הקבועה היא שהשוק “יודע לאזן את עצמו”. אלא שישראל כבר מכירה בכך שיש מוצרים בסיסיים שהמדינה אינה יכולה להפקיר לחלוטין לכוחות השוק. זו בדיוק הסיבה לפיקוח על מחירי חלב, לחם וביצים. השאלה היא מדוע פירות וירקות – הבסיס לתזונה בריאה – נותרים מחוץ לדיון הזה.

הרי בסופו של דבר, המשמעות של יוקר מזון איננה רק כלכלית. היא גם בריאותית וחברתית. במדינה שבה אוכל בריא הופך יקר יותר ויותר, הפערים החברתיים מתרחבים.

ובזמן שמחירי המזון ממשיכים לטפס, סדרי העדיפויות התקציביים של הממשלה מעוררים לא מעט שאלות. קשה להתעלם מהפער בין העיסוק המתמשך בתקציבים פוליטיים, הטבות מגזריות ורכישת ריינג’רים, לבין חוסר היכולת להתמודד באופן אפקטיבי עם מחירי המזון הבסיסיים

מדינה איננה יכולה לפתור כל עליית מחיר באמצעות פיקוח. אבל היא כן יכולה להחליט אילו מוצרים היא רואה כחיוניים באמת. אם חלב ולחם נחשבים למוצרים שמצדיקים התערבות ממשלתית, קשה להסביר מדוע פירות וירקות – שהם הבסיס לתזונה תקינה – אינם זוכים ליחס דומה.

כי בסופו של דבר, מדינה שלא מצליחה לאפשר לאזרחיה לקנות מזון בריא במחיר סביר, מתקשה למלא את אחד התפקידים הבסיסיים ביותר שלה.