הדיווחים מהשבועות האחרונים על הצתות בתים ואלימות בכפרים פלסטיניים כבר אינם אירועים חריגים. הם מצטרפים לרצף שמייצר מציאות מתמשכת, מציאות שאי אפשר להמשיך להתעלם ממנה.
כך, למשל, בכפר בית אומרין תועד, לפי דיווחים, ניסיון הצתה של בית בזמן שבני משפחה שהו בתוכו. על פי הפרסומים, שמונה בני אדם, בהם ילדים ואישה בהיריון, נפגעו משאיפת עשן. במקביל דווח על עימותים אלימים בכפרים נוספים.
גם הנתונים מצביעים על מגמה רחבה יותר: לפחות חמישה פלסטינים נהרגו בשבועיים האחרונים של אפריל בגדה המערבית, לצד עשרות פצועים בעימותים שונים. מתחילת 2026 נהרגו יותר מ־50 פלסטינים בגדה המערבית ובירושלים, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני.
אפשר להתייחס לכל מקרה בנפרד, לגנות, לחקור, להמשיך הלאה. אבל ההצטברות מחייבת מבט רחב יותר.
זו כבר לא שאלה של ימין או שמאל – זו שאלה של מציאות
מהי התוכנית עבור הגדה המערבית? האם יש כיוון ברור, או שמדובר בהמשך של מצב ביניים ללא אופק? כיצד נשמר שלטון החוק כאשר אלימות אזרחית חוזרת שוב ושוב? וכמה זמן אפשר להניח שמציאות כזו תישאר יציבה?
גם בזירה הבינלאומית ניכר שינוי. מדינות שנחשבו לאורך שנים לידידות קרובות של ישראל ובהן ספרד וצרפת, משמיעות כיום ביקורת פומבית וישירה יותר מבעבר. מדובר בתהליך שממחיש כי מה שבעבר נתפס כתמיכה קבועה, כבר לא מובטח היום.
בתוך המציאות הזו, גם הניסיון הישראלי עצמו מלמד משהו חשוב
דווקא מנהיגים שצמחו מתוך תפיסה ביטחונית נוקשה הגיעו למסקנה שאין פתרון צבאי לסכסוך לאומי מתמשך. לא מדובר בדמויות שוליות, אלא במי שהחזיקו בעמדות הבכירות ביותר, ראשי ממשלה ורמטכ״ל לשעבר. הדוגמאות הללו אינן מובאות כדי להשוות בין תקופות, אלא כדי להמחיש דפוס: גם מי שנכנסו מתוך תפיסה ביטחונית מובהקת, נאלצו להתמודד עם מגבלות הכוח.
אריאל שרון, אהוד ברק ואהוד אולמרט הגיעו כל אחד בדרכו למסקנה דומה: אי אפשר לנהל מציאות כזו לאורך זמן בלי אופק מדיני.
וזו אולי הנקודה המרכזית
היעדר אופק מדיני איננו “שמירה על המצב הקיים”, אלא מצב שמייצר חוסר יציבות מתמשך.
במציאות הפוליטית הנוכחית, כשמערכת בחירות מתקרבת, השאלות הללו שוב נדחקות לשוליים. אבל המציאות עצמה אינה ממתינה. יותר משלושה מיליון פלסטינים חיים בגדה המערבית והנחה שהם “ייעלמו” איננה מדיניות.
המציאות הזו אינה תיאורטית, והיא לא מתרחשת “שם” בלבד. היא מחלחלת גם לכאן, לשיח הציבורי, לתחושת הביטחון, לאמון בין אנשים. כשאלימות הופכת לחלק מהרקע, וכשאין אופק ברור, נוצרת שחיקה, לא רק מדינית או ביטחונית, אלא גם חברתית ואנושית. בסופו של דבר, השאלה איננה רק מה קורה בגדה, אלא איזה סוג של חברה אנחנו בונים כאן, ואילו ערכים אנחנו מוכנים להגן עליהם גם כשהמציאות מורכבת.
כמי שחי כאן, בצפון, בתוך מציאות של חיים משותפים, ברור לי דבר אחד: אין לנו את הפריבילגיה להתעלם. שלום ודו־קיום אינם סיסמאות, הם תנאי לחיים יציבים, לביטחון אמיתי, ולעתיד שאפשר לבנות עליו.
ולכן, השאלות הללו אינן שייכות למחנה פוליטי כזה או אחר. הן נוגעות לכולנו.
איזו מציאות אנחנו רוצים כאן בעוד עשר או עשרים שנה והאם אנחנו מוכנים להתמודד איתה כבר עכשיו.
הכותב: מוחמד עוסמאן – פעיל פוליטי וחברתי ועיתונאי עצמאי, לשעבר יועץ בכנסת מטעם מפלגת רע״ם
אין דבר כזה גדה מערבית. כל ישראל היא הגדה המערבית של נהר הירדן.
לשטח קוראים אלפי שנים יהודה ושומרון, שטח בבעלות מלאה היסטורית ומוסרית של העם היהודי.
אף כובש ערבי לא יכול לשנות את העובדות ההיסטוריות והשטח צריך כולו להיות מוחזר לבעלות יהודית מלאה. יש עשרות מדינות מוסלמיות ענקיות שיישבו את אחיהם.
טראנספר