על סף הדלת | פנינה אמור

החיים, כך נדמה לי, אינם מתרחשים בתוך החדרים,
אלא על סף הדלת.
באותו קו דק טרם נכנסנו, ועדיין לא ויתרנו.
זה המקום שבו הרגל מהססת, הלב מחסיר פעימה והזמן מתעכב.
שעת ההכרעה הגיעה – והחיים ממתינים לבחירה, אם להיכנס או להמשך הלאה.

יש  דלתות שנושאות את ההזמנה לפני הפתיחה.
הן נפתחות לחיבוק, בחיוך רחב שפוטר אותך מן הצורך להציג את עצמך.
הקבלה בהן כמעט טבעית, ובלב מתבהרת  התחושה שאתה רצוי כאן.

יש דלת של אהבה. היא אינה קוראת להיכנס, רק מותירה חריץ של אור.
הזמנה לחוש רטט שעדיין לא עלה למודע.

ומנגד –

יש דלת שנטרקת – לא כסגירה, אלא כהתפרצות,
כך נטרקות דלתות כאשר הרגש מתפשט בעוצמה.
והכאב מבקש הד, יותר מאשר חמלה.
הטריקה אינה גירוש, אלא חיפוש אחר מילים.

יש דלתות אחרות, הנפתחות בסבר פנים יפות.
מחייכות בידית, מרחיבות משקוף
כאילו אמרו: ראינו אותך טרם נקשת.

ויש דלת של הצלחה, כזו שנפתחת בלי מאמץ, בלי מאבק,
כמו הכרה שקטה, שאינה דורשת הוכחה.

ולעומתה –

דלת אחרת, שנותרת סגורה, על אף רצון או מאמץ.
 על אף קורות חיים שנפרשו לפניה ככתב הגנה.
הדלת אינה מתנצלת, היא פשוט אינה נפתחת.
והעומד מולה חש  כיצד היגיעה מתכווצת לשאלה
שאינה נאמרת בקול: האם המקום אינו מיועד עבורי,
 או שמא  נפסלתי?

יש דלתות שנסגרות מראש, להמתנה בתור.
לא דחייה ולא קבלה, רק השהייה, ההמתנה מייגעת.
המבט שב אל הידית, תוהה אם זמנך  הגיע.

יש דלתות עם שלטים – סגור!
הן אינן מזמינות, אלא מותירות קביעה ברורה של  אי -כניסה.
השלט המעורפל מכולם – תכף אשוב!
 האחר מבין שזמנו נלקח, בלי שנשאל כמה זמן הוא מוכן להמתין.

יש דלת שנסגרת והמסר חוצה גבולות
הסתדר בלעדיי, אני מספיק לעצמי.
כאן החדר הוא המרחב שלי, ואין כניסה לאחרים.
זהו רגע של התכנסות עם עצמי וריחוק מהעולם.

כך אנו נעים מדלת לדלת, שוהים על ספים,
קוראים שלטים, מפרשים שתיקות.
ואט־ אט מבינים: לא כל דלת נועדה להיפתח,
ולא כל סגירה נועדה להרחיק.

לפעמים – סף הדלת עצמו, הוא המקום שבו החיים מבקשים שנעצור –
נבחן את עצמנו ונחליט:
אם להישאר על סף הדלת או להמשיך אל  דלת צלחה.