רה״מ בנימין נתניהו ניצב בנקודה שבה אין עוד תוחלת ב“ניהול מציאות” או בהמתנה שהדברים יסתדרו מאליהם, האזור סביב ישראל משתנה במהירות: רוסיה מחפשת לעצב מודל חדש, תורכיה מבקשת דריסת רגל, קטר מבקשת לנהל את המימון האזרחי, איראן מקדמת טילים בליסטיים וגרעין, ובעזה מדברים על “שלב ב’” לפני שנוצרו תנאי יסוד. בתוך הזירה הזו מתחדדת השאלה: האם מדובר במדיניות אחראית או בהימור אסטרטגי מסוכן.
עזה
בנוגע לעזה, נתניהו מציב קו פתיחה ברור: לא נכנסים לשלב ב’ בלי פירוק חמאס מנשקו ומנגנון פיקוח שמבטיח שהכוח הצבאי לא יבנה מחדש. לצד זה נטועה חובה לאומית, השבת גופתו של רס״ל רן גואילי לקבר ישראל, כתנאי מוסרי ומדינתי לפני כל התקדמות. מעבר רפיח מוגדר כקו ביטחון ולא כשער תנועה רגיל, והוא ייפתח רק במנגנון שמונע הברחות, חזרת שליטה של חמאס או תנועה בלתי מפוקחת, פתיחה ללא בקרה תיחשב כהימור אסטרטגי על הדרום.
הצפון וסוריה
בצפון, מול חיזבאללה, ישראל מבקשת להבטיח חלון פעולה, בתיאום עם ארה״ב אם אפשר, ובאופן עצמאי אם נדרש, מתוך יעד כתוב: פירוק יכולות צבאיות ולא רק ניהול של שקט זמני. בסוריה, ישראל מתמרנת בין אחריות למיעוטים: דרוזים, נוצרים, עלווים, כורדים, לבין מניעת התבססות איראנית, מבלי להישאב למלחמה כוללת, זהו איזון בין מוסר, ביטחון ומניעת מדרון חלקלק. ההתפתחויות סביב רוסיה מדגישות שהסדר אזורי יכול להירקם בלעדיה, ולכן נתניהו מבקש להיכנס לשולחן מתוך הצבת תנאים ולא כהצטרפות לחבילה שנולדה בלעדיו.
הזירה האמריקאית והמעורבות האזורית
בזירה האמריקאית התמונה מורכבת בהרבה. טראמפ ועוזריו אינם רק מציעים, הם מנסים לדחוף למסגרת רחבה שתסגור את כל הקצוות בבת אחת: עזה, לבנון, דרום סוריה וההסדרה הכלכלית. אך הדרישה הזו בלתי ניתנת ליישום מלא בזמן אמת. כדי להתקדם, ארה״ב מצפה מישראל לאפשר כניסה מבוקרת של תורכיה לפיקוח בסוריה ותפקיד לקטר במימון הומניטרי מפוקח בעזה, בתמורה להבטחות על חופש פעולה ישראלי בעזה ובלבנון ואפשרות לפעולה כירורגית נגד מטרות טילים וגרעין באיראן. רוסיה מציעה פריסה מצומצמת בדרום סוריה כמנגנון בלימה, אך כאן טמונה הסתייגות ישראלית: נוכחות כזו עלולה להפוך מעוגן ביטחוני למרחב לחץ אסטרטגי. המשוואה ברורה: כל רווח ישראלי באזור אחד דורש תשלום באזור אחר, לא ניצחון חד־צדדי, אלא חבילת תן-וקח.
יחסי נתניהו–טראמפ והשלכותיהם
וזה לב ההימור: טראמפ מבקש תוצאה כוללת; ישראל יכולה לאכוף רק חלקית. הלחץ אינו תאורטי, הוא אישי, פוליטי ותדמיתי. השהות הממושכת ב-Mar-a-Lago, לא בירושלים ולא בבית הלבן, מייצרת תחושה של חוסר סימטריה: נתניהו אינו מציג את המדיניות מחדרו, אלא מבין כתליו של מי שמנסה להוביל אותו קדימה. גם אם לצידו בנו ושרה, הנוכחות האישית אינה מחזקת עמידה, אלא עלולה לשדר תלות בזמן שבו דווקא עצמאות אסטרטגית נדרשת. כך נוצר פער בין האינטרס הישראלי לצורכי הקמפוס הפוליטי האמריקאי: טראמפ צריך תוצאה מהירה, ישראל זקוקה לביטחון לפני תוצאה. וכשקצב ההתקדמות מוכתב מבחוץ, הסיכון הוא שישראל תיכנס למתווה שנולד על שולחן מר-א-לאגו ותשלם את המחיר עליו בגבול הצפון ובדרום.
לב המחלוקת האסטרטגית
זהו לב הדברים: נתניהו אינו מהמר על עצם קיומה של ישראל, אלא על היכולת לשמור על כל הקווים האדומים בו-זמנית, בשעה שהאמריקאים מבקשים מהלך כולל. אם ישראל תתקדם כתוצאה מלחץ ולא מהסכמה מודעת, היא עלולה למצוא עצמה בתוך מתווה שנולד בארה״ב ומי שתצטרך לנהל את המחיר בשטח היא ישראל. לפיכך, הוויכוח האמיתי אינו על תהליך השלום, אלא על האם ישראל שומרת על זכות ההכרעה, או נסחפת אל הימור שמישהו אחר לוקח בשם הביטחון שלה.