רבים מאתנו עונדים סיכה צהובה על דש הבגד, סיכה שעיצב אמן המיניאטורות שאול כהן. נראה שההשראה הסמויה לעיצוב היא אירוע חטיפת 52 האמריקאים בטהרן ב-1979 והיוזמה של אשתו של אחד מהם שבנתה על מילות השיר Tie a Yellow Ribbon Round the Ole Oak Tree שהתפרסם ב-1973, אם כי יש הטוענים שמקור הנוהג הוא במאה ה-19. כך או כך…
אתמול שמתי לב שאם הופכים את סיכת החטופים על ראשה, היא נראית כמו האות ע' ושאם מסתכלים עליה מהצד היא נראית כמו עין. ואז חשבתי לעצמי שמכיוון שכל החטופים החיים כבר חזרו הביתה, אולי ראוי למלא את החלל שבמרכז הסיכה בשחור (כאילו היה זה אישון) עד שיחזור הביתה אחרון החללים.
המחשבה על עיניים צהובות לא הניחה לי. נזכרתי בעֵיטָם לְבֶן-רֹאשׁ (שמכונה בטעות "הנשר האמריקאי"), הציפור הלאומית של ארצות הברית. מסתבר שעיניו של עיטם צעיר הן חומות אבל צבען משתנה בחמש השנים הראשונות לחייו עד כדי צהוב בוהק.
ואז הבנתי:
מקורו של השימוש בסרט צהוב כביטוי לתקווה שנעדרים יחזרו הביתה הוא בארצות הברית.
נשיא ארצות הברית הוא כוח מרכזי בהחזרת החטופים, החיים והחללים כאחת.
הנשר האמריקאי הקים מפקדה בקרית גת ומנהל משם, בין השאר, את מבצע החילוץ של ישראל מהשפל המנהיגותי אליו היא הכניסה את עצמה.
יהיו שיאמרו שכָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר סרב בכל תוקף לדון ביום שאחרי על מנת לשמר את הקואליציה. האופטימיסטים יגידו God Bless America. הפסימיסטים יזהירו שהנשר האמריקאי הוא עוף טורף. ואני? אני חושב שהמדינה הטובה שלנו זקוקה למנהיגות שתזכה לאמון בארץ ובעולם ולא תהיה תלויה בחסדיהן של ציפורי טרף.
אני טועה?