שכבות של טראומה

בשבעה באוקטובר, לפני שנה (2024), לא יכולתי להקדיש את תשומת הלב לזיכרון, אבל ועיבוד.
המלחמה דפקה בחלוני, באופן מוחשי,
בדיוק בשבעה באוקטובר, קרוב לחצות הליל, מטח טילים של חיזבאללה פגע בחיפה ומטרים ספורים מביתי.

חור נפער בכביש ממול, וגם בליבי כשהילדים בפיג'מות במקלט שאלו 'מה זה הבום הזה?'.
צריך לתת קרדיט לאויבים שלנו שהם סנטימנטליים, ונותנים תשומת לב מיוחדת למועדים פוצעים.

השנה, כמעט שנתיים אחרי שנפלו השמיים, אני מעזה רגע להיזכר איפה הייתי אני אז.
מתוך תחושה מעורבבת –
מצד אחד הודיה לאלת המזל שאני במעגלים הרחוקים של הנפגעים,
לו הייתי בת 27 ולא 37 בשבעה באוקטובר כנראה הייתי בנובה, ואני רצה לאט מאוד.

מצד שני – זה קצת מרגיש שאנחנו צפרדע מתבשלת בסיר, כאשר פוש נוראי כמו 'חמאס מחפש את גופות החטופים' – מעורר תקווה.
מצד שלישי – מה רבים שאינם כבר ביננו,
מצד רביעי – האמת הפשוטה, החותכת, שאין לנו באמת לאן ללכת.
מצד חמישי – חלק שאני ממש אוהבת הולכים.
מצד שישי – סבתא ועוד סבתא, וכל דורות העם היהודי, על כתפיי, יחד עם האויבים, יימח שמם וצביעות העולם.
מצד שביעי – איזה ממשלה נוראית ואיומה,
מצד שמיני – איך הם רצחו לנו את כל מה שיפה? מסיבת טבע, משפחה בשולחן שבת וחג, סתלבט בקיבוץ, ואין רגע דל,
וכל הזמן עוד כותרות בריאלטי הארוך הזה.

שנתיים.
הבן שלי בן 4, זה מחצית מחייו.

מהיום עצמו של השבעה אני זוכרת שבבוקר שבת, התארגנתי לצאת לדבר ולשכנע בוחרים בחוף הים, יחד עם צוות של הירוקים,
היינו שלושה שבועות לפני בחירות שהיו הדבר החשוב ביותר בעולמי אז,
הייתי נרגשת, אנרגטית, בקו הסיום של מרתון בו אתה מתחיל הכי חזק שלך – ולאט לאט מגביר.

התכתבתי עם אביהו שיאסוף אותי,
והוא אמר שאנחנו מול אירוע שלא ראינו כמותו – הקמפיין נעצר יעל, חשבתי שהוא מגזים.

התמונה הראשונה שראיתי ורצה בווטסאפ הייתה מטבח הגמלאים במיניבוס בשדרות,
שי אמר שזה לא נראה לו בארץ, אולי באוקראינה? מסכנים.
אבל אז ראינו שקית של רמי לוי ושלט בעברית, ועוד פרטים שהבהירו שזה ממש כאן, פאק מה זה?!?

ואז הגיעו עוד זוועות בפייסבוק לייב, לא אתאר אותם, ראיתם אותם גם, ותמונות של חטופים באלג'זירה, ובטלגרם שנכנס לחיינו.
היו ימים של שוק מוחלט.
וכולם חיפשו את כולם, כל הפיד היה נעדר ונעדרת.
הילדים שלי היו עד אז במדיניות של אפס מסכים – שהושלכה לפח, פשוט שמנו אותם מול סדרות כבייביסיטר.
גם הפסקתי להניק באותו הרגע.

מה שעזר לי וכנראה לרבים זאת התגייסות לעזרה.
אחר כך קראתי איפשהו על חוסן, שכאשר קשה לך תעזור למישהו שקשה לו יותר.
יותר ממה שמפונים היו צריכים את הצעצועים שלי או מילואימניקים את הבישולים שלי, אני הרגשתי שאני תורמת במשהו ככה.

גם עכשיו, עוד לא הבנו כלום.
אי אפשר להתחיל לרפות פצע כשהפציעה ממשיכה.
אבל שנתיים אחרי יש איזה בדל תקווה, עם יד על הלב, אני עדיין מאמינה.