(חי פה) – אלעד מוחין, בן 15 מחיפה, הקדיש את פרויקט הגמר שלו בסיום כיתה ט', לחוויות קשות אותן עבר ואיתן הוא מתמודד באומץ מעורר השתאות.
להפוך לילד "רגיל"
"הצגתי פרויקט גמר בתערוכת סיום של כיתות ט'", מספר אלעד. "התערוכה נקראת "שינויים", והפרויקט שלי היה על הסיפור של ילד מוכה ועל השינויים שעבר כדי להפוך לילד 'רגיל'".
"אני חושב על התהליך שצריך לעבור מילד בטראומה לילד שהוא אחרי הטראומה. הפרויקט שאב השראה בחלקו מהתנסות אישית שלי, ובחלקו ממצוקה של ילדים מוכים. שאלתי את עצמי מהו ילד מוכה. האם גם שיוצאים מהבית האפל והאלים, עדיין ממשיכים להתמודד עם טראומה? אני בעצמי עברתי משהו שילדים בדר"כ לא צריכים לעבור. לאורך השנים, ובעיקר היום, אני שואל את עצמי האם יש נראות לילד מוכה. מה קורה במצב שההתעללות היא בעיקר נפשית? איך אפשר להראות לרשויות את הנפש הפצועה כשאין סימנים על הגוף?"
דוד וגוליית
על העבודה שלו הוא מסביר : "העבודה הזו עוסקת בעיקר בטראומה ועל דרך ההתמודדות איתה. היא מורכבת מ-6 קריקטורות בהן אני מתאר את הכאב בעזרת סאטירה. אני מתייחס בעבודה לכמה סיטואציות שונות, כשאחת מהעבודות היא קריקטורה שמבוססת על הסיפור המקראי של דוד וגוליית, בה מוצג דוד שנלחם בגוליית, שמייצג את הצד המתעלל.
ניצחון החרב הרגשית
הציור הושפע בעיקר מפסוק נ', פרק י"ז בספר שמואל א': "וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד־דָּוִֽד". רציתי להעביר מסר ברור: כמו שלדוד הנער לא היתה חרב, כך גם לי, כמו לילדים אחרים, לא הייתה חרב, אבל יש לנו חרב רגשית – בסופו של דבר הרגש והמילים הם אלה שמנצחים. אני מאמין שלרגש ולמילה יש כוח אדיר".
כמו צעצוע בידי מתעלל
בפרויקט יש גם תמונות שיצרתי בעזרת הבינה המלאכותית. הצגתי בהן בובת קופיקו, שבשבילי מייצגת ילדות. בובת הקופיקו נמצאת בכמה סיטואציות: בבית המשפט, על הספה בבית וגם לאחר עזיבת הבית. בעבודה יש גם פסל ובו כיסא שצבעתי בכתום, סובבתי את הכיסא ובין העמודים של המשענת שמתי את בובת הקופיקו המקורית, כך שיראה שהיא בכלוב. הבובה מייצגת את תחושותיי – להיות צעצוע בידיי המתעלל.
שומר על הצופה
"אני משתמש בעבודה גם באלמנטים קומיים שמדגישים את הדרמה. הומור עוזר לעדן את הסיטואציה ולשמור על הצופה. עד היום אלמנטים קומיים עוזרים לי להתמודד, וקומדיה בפרט. הומור הוא דרך ההתמודדות שלי ובכך אני רוצה לעסוק".
בדרכי
"לא מזמן הופעתי כסטנדאפיסט בערב שנקרא 'חיות במה' במועדון הביט. גם העיסוק בסטנדאפ, בכתיבה ובמשחק עוזר לי להתמודד עם החיים. אני חושב שזה ילווה אותי לאורך חיי, זה הדבר שמוביל אותי להמשיך ולהשתמש בהומור לצד הדרמות של החיים, חשוב לי לספר את הסיפורים בדרכי".
אין לך קושי לשתף את החוויות שלך לטוב או לרע?
"אני כבר 8 שנים בטיפול פסיכולוגי. נולדתי לפתיחות, גם אימא שלי אדם פתוח מאוד. בורכתי בערכים שקיבלתי מאמי, והשיחות עם הפסיכולוג אפשרו לי להיות אדם פתוח. אם לא אמשיך בדרך שלי, אהיה מדוכא יותר. לפי דעתי זה יהיה ניצחון לטראומות האישיות. המסר של העבודה שלי הוא שצריך להמשיך הלאה ולמצוא דרכים למלא את החסר. אם לא רואים אור בקצה המנהרה, צריך להמשיך ללכת, אז ניתן יהיה לראות את האור".
"להרים את דגל הנפש"
החברים שלך יודעים על החוויות שעברת?
"בוודאי שהם יודעים, הם היו בתערוכה והם תומכים בי ובדרכי".
איזו עצה היית נותן לנער או נערה שמתמודדים עם טראומה?
"כשהתערוכה נפתחה, מורי המגמה (אורית גלבנד שהיא רכזת המגמה, אייל לוי, אביחי אברהם, תיה דולינסקי ואדוארד בוגורד) הציגו את עבודות התלמידים. כשהגיע תורי, אמרתי שהפרויקט הזה הוא לא רק שלי, אלא של עוד ילדים שסובלים ועוברים דברים קשים. לכל ילד יש השקפת עולם משלו, ואני בטוח שבעולמו הפנימי של כל ילד ישנם כוחות".
לא לוותר על התקווה
"אני מציע לא להוריד את החיוך ולא לוותר על התקווה. הטראומה תמיד תהיה חזקה, אבל אסור להיכנע לה. את הדוגמה להתמודדות אני שואב מהעם שלנו. אנחנו עם טראומטי, שחווה פוגרומים, שואה וגם היום מתמודד עם מלחמה ופצע עמוק, אבל אנחנו תמיד מרימים את דגל הניצחון. גם הילד שאולי אינו מסוגל להביע את מצוקתו – יכול להרים את דגל נפשו".
"דרך העיפרון אני מתקן את עולמי"
"בעבודת החקר שליוותה את הפרויקט, ציטטתי את המשורר שאול טשרנחובסקי מהשיר "אני מאמין": "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". זו שורה שמייצגת אותי. אני חבר בתנועת השומר הצעיר ובשנה הבאה גם אהיה מדריך בה בקן נווה שאנן והשיר הזה הוא המנון התנועה; הוא מייצג אותי ואת ערכיי הנפשיים וגם את ערכי התנועה בהם אני מאמין – ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. אם לא הייתי מאמין באדם ובעצמי, אני לא חושב שהייתי מגיע למקום שאני נמצא בו היום. זו השורה שמייצגת את הערכים שלמדתי מהחיים, מאימא ומהפסיכולוג. אני גאה להיות אדם שהשורה הזו מייצגת אותו, גם בפן הלאומי וגם ובעיקר בפן הנפשי. מסר נוסף שאני מאמין בו הוא שהאומנות היא הבריאה. היא מקדמת את עולמינו הלאה ומקרבת בין עמים. דרך העיפרון אני מתקן את עולמי".
מרגש מאוד. עוולות הנער המתבגר
בקושי התנהלותו בחייו הצעירים.
בן 15 שנים בלבד.