ד"ר ברכה אורגד, המורה המיתולוגית לכימיה, הלכה לעולמה

ד"ר ברכה אורגד, שלימדה כימיה במשך עשרות שנים בבית הספר עירוני ג' בחיפה והיתה דמות משמעותית ביותר עבור תלמידיה, הלכה לעולמה בגיל 97.

בתה של אורגד, רותי סלע, הצעירה מבין 4 ילדים, מספרת על אמה: "אמא שלי נולדה בארגנטינה בבואנוס איירס והייתה בת למהגרים מאוקראינה. סבא שלי היה פרש בצבא. הם ברחו מאוקראינה והגיעו לארגנטינה, שם סבא שלי עבד כשען ופתח חנות שעונים. אימא שלי הייתה בת יחידה וחונכה בחינוך הארגנטינאי וגם בחינוך היהודי.

כשהיתה בת 15 כבר החלה אמא ללמד עברית בבית הספר ביאליק בארגנטינה. היא עבדה גם בבית הספר העברי ובמקביל התחילה ללמוד כימיה באוניברסיטה וסיימה בבואנוס איירס את הדוקטורט. היא נישאה לאבי, שהיה מהנדס. תוך כדי לימודים היא גם עסקה בתרגום של ספרים מעברית לספרדית.

אחותי הבכורה, רחל, נולדה בארגנטינה וב-1954 עלו ההורים יחד איתה באוניה לישראל, ובינואר 1955 הגיעו לחיפה. אחותי זיוה נולדה באפריל 1955. העבודה הראשונה של אימא שלי הייתה בבית ספר מעלה. אחי דרור נולד בשנת 1959 ואני נולדתי בשנת 1962.

"אחרי שאמא לימדה בבית הספר מעלה, היא עברה לתיכון קריית חיים, שם היא לימדה עד שנולדתי. לאחר מכן התקבלה לבית הספר עירוני ג'. באותו היום פיטר המנהל את המורה לכימיה ואמא שלי החליפה אותו.

אני מרגישה שגדלתי בעירוני ג'. אמא שלי היתה עובדת הרבה יותר משעות העבודה הרגילות. היא היתה אחראית על הטקסים, על ערבים מיוחדים, היתה עושה מצגות של פורים ושירה בציבור, וגם אחראית על הקשר עם הבוגרים. כל דבר שהיא עשתה, היא עשתה בצורה איכותית מאוד. אני זוכרת את עצמי מטיילת במעבדה של עירוני ג' כשהייתי בת 6, נשברה לי היד ואמא היתה באמצע שיעור פרטי, והייתי צריכה לחכות עד סוף השיעור. החלק של התלמידים היה אינטגרלי אצלנו בבית".

היתה בקשר עם התלמידים עד שעתה האחרונה"

"אחרי שאמא שלי יצאה לפנסיה, היא נסעה למוסקבה ולימדה כימיה בשגרירות שם. עד גיל 90 היא המשיכה ללמד שיעורים פרטיים. היא גם לימדה בכל מיני מכללות והעבירה הרבה השתלמויות במכון הביולוגי, בסמינר אורנים, באוניברסיטת חיפה, בטכניון ובמכללת אוהל שרה ליד הכנרת".

בגיל 65 היא יצאה לפנסיה מבית הספר והתחילה לצייר. בבית שלה יש המון ציורים יפהפיים. לפני שנתיים היא רצתה לחדש קשר עם התלמידים ואמרה שמי שיבוא לבקר, יקבל ציור. היא לא רצתה שהציורים יזרקו, לכן ניסתה לחלק אותם. עדיין יש מאות ציורים ומי שרוצה לבוא לקחת – מוזמן".

"עד לשעה האחרונה בחייה היא עוד הייתה בקשר עם התלמידים. היא גם ניגנה בפסנתר, עשתה פילאטיס 5 פעמים בשבוע, שהעברתי לה בזום. היא שלחה לבוגרים שלה וידאו כשזכתה לנינה ה-15, כשאחי הפך לסבא. למחרת היה סדר והיא השתתפה בו וקראה בהגדה. ויום לאחר מכו נכדה נוספת שלה התארסה, ובזה היא סיימה. אפשר לספר עליה מלא דברים".

אישה נדירה ומורה נדירה

"היא לימדה בחייה את כל מי שרצה. היא לימדה מורים ערבים ויהודים, לימדה בספריות ונסעה עד לרוסיה ללמד כימיה. היא באמת קיבלה כל אחד כמו שהוא, ללא הבדל דת, גזע ומין. היא הייתה אישה נדירה ומורה נדירה. אצלנו בלוויה היו 200 אנשים, זה היה מטורף. אנחנו כל הזמן מקבלים הודעות ווטסאפ על כמה היא הייתה משמעותית בחיים של המון תלמידים. היא נפטרה בשמחה".

"ברכה הייתה דמות להערכה והערצה"

עפרי בקר היה תלמיד של אורגד בבית הספר עירוני ג': "ברכה אורגד הייתה המחנכת של כיתתי מכיתה י' עד כיתה י"ב, בשנים 1982 עד 1985, ולימדה במקביל כימיה. כבר כשלימדה אותי היא הייתה מהמורות היותר מבוגרות, ותמיד היה בה משהו מיוחד. היה לה חוש הומור נעים, אחריות, אהבת החינוך ואהבת התלמידים".

"זכיתי להיות מאלה שקראו לך 'המורה'"

בלוויה נשא בקר דברים לזכרה:
"זכיתי, זכיתי להיות אחד מתוך אלפים שבשבילם, בשלב כלשהו של חייהם, קראו לך "המורה". "המורה" מילה כל כך פשוטה ושגרתית, אך מכילה בתוכה כל כך הרבה. כמה היית משמעותית בחיי לא ניתן לכמת. אני יכול רק לומר שלמדתי ממך כל כך הרבה, וזה עוד מבלי להזכיר כימיה. למדתי ממך דרך ארץ, צניעות, הומור, אכפתיות, יחס אישי, וכן גם את מספר אבוגדרו. כל אדם שיצא לי לפגוש בחיי ובמקרה היה אף הוא (או היא כמובן) תלמיד שלך, אומר עלייך דברים דומים. היית מחנכת אהובה, דמות להערכה והערצה, מורה לחיים. אז ברכה אורגד, אני זוכה לומר לך כאן בפעם האחרונה, שלום המורה".

"בעקבותיה הלכתי ללמד כימיה"

מוניקה לב-כהן מספרת שבחרה ללמד כימיה בעקבות אורגד. "ברכה לימדה אותי בתיכון עירוני ג' בכיתות י"א-י"ב, בשנים 1987-1988. "הייתי בקבוצת מיעוט, בת אחת בין 12 תלמידים שבחרו ללמוד כימיה 5 יח"ל. צריך היה אומץ לבחור במקצוע כה מופשט, לא הכל 'פיצוצים' במעבדה. אין ספק שהמוטיבציה הזו הגיעה ממי שהובילה את לימודי הכימיה – ד"ר ברכה אורגד.

"לימדה כימיה כאילו זו אגדת האחים גרים"

"ברכה ידעה להפיח חיים בנוסחאות היבשות ולספר על החתול שרדינגר ומספר אבוגדרו, כמו היו אלו האגדות של האחים גרים", מספרת לב כהן. "ההומור תמיד היה לצדה ומבטה הרך השתיק כל תלמיד שניסה להפריע. 'אמת? כן או לא?', היתה פונה אלינו בשאלה, כדי לוודא שאנחנו איתה. היינו קבוצה מצומצמת והרבה מהלימודים היו מחוץ לכיתה, בסיור שארגנה לנו בתעשייה ובסלון ביתה. בזמן שהיינו שקועים בכתיבת מטלות בכיתה או במבחנים, ברכה היתה יושבת ומציירת. הכישרון הזה המשיך איתה עד יום מותה. היא היתה בעלת זיכרון פנומנלי וזכרה כל אחד מאיתנו ואף את ההורים. שנים אחרי סיום התיכון היתה פוגשת את אימי ברחוב ושואלת לשלומי ולשלום בעלי.

בעקבות ברכה המשכתי לטכניון ומצאתי עצמי בנעליה. לימדתי כמה שנים כימיה בתיכון, ולא פעם מצאתי עצמי מצטטת אמרות שפר שלה ונעזרת במתודות שיצרה, ומעבירה הלאה את מורשתה.

"השראה לאנשי חינוך"

ברכה היא השראה לאנשי חינוך. כל חייה הוקדשו לעשיית הטוב ולקידום תלמידיה. היא ראתה את האנשים שבנו והגיעה לעבודה מתוך תחושת שליחות. לפני שנתיים התקשרה אלי והזמינה אותי לבחור ציור מהאוסף שלה, כמתנה. באתי עם אימי וזכיתי לשניים! היתה זו צוואתה, לחלק את מה שנשאר לה לתלמידיה האהובים.

הציורים מוסגרו ותלויים במקום בולט ומהווים עבורי מזכרת יומיומית לעשיית הטוב, לנשמה ענקית שהשאירה חותם בלבבות רבים.
יהי זכרה ברוך".