מה בוער? יומנו של תל אביבי בחיפה • על נוסטלגיה ולקרדה • חיים קפון

• מוקדש לחברי האהוב, שלום זמירין ז"ל, מעמודי התווך של העיתונות המקומית בחיפה. מאז לכתו, תשעה קבין של חכמה ושנינות נלקחו מהעולם.

לידיעת המנקים, המאבקים, המנערים והחובטים

כיוון שקיבלתי מייל מגברת חביבה מכיכר היינריך היינה המפנה את תשומת ליבי לעובדה שנושא השלאפשטונדה / שנ"צ/ תנומת צהרים – אליו התייחסתי באהדה באחד הטורים הקודמים שלי – מופיע בספר החוקים העירוני, וכיוון שהגיעו שמועות לאוזניי, הטוענות שדמיוני הפורה הוא זה העומד מאחורי האייטמים שאני מביא ולא עובדות מוצקות כפי שמחייב מעמדי הבכיר בעולם התקשורת.

אמנם הבאתי צילומים ברזולוציה גבוהה, הצגתי סטנוגרמות מפורטות, אולם, כל אלו לא הועילו על מנת להפיס את דעתם של כמה קפוצי שפתיים חסרי הומור. לפיכך, אעסוק הפעם בחוקי עזר עירוניים הקיימים בחיפה, ומופיעים בכתובים וכל דרדק בר דעת יוכל לבדוק את אמיתות דברי ולהתנצל ארוכות ועמוקות על שחשד בכשרים.

קחו למשל חוק עזר זה, כמותו ניתן למצוא רק בחיפה ואולי בעוד קומץ ערים מתקדמות בעולם המתקנאות בנאורות החיפאית:

הקמת רעש תיקון: תשמ"ט

(3 א.) "לא ישיר אדם, לא יקים צעקה, ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו, טלוויזיה, וידאו, פטיפון, רשם-קול, מגביר קול או כל מכשיר אחר או כלי או אמצעי כיוצא באלה שמקים רעש, בין שהוא נייד ובין שהוא נייח, בין השעות 14:00-16:00 – ובין השעות 24:00-06:00. ראוי האיש המבורך שניסח חוק נפלא זה שיקימו פסל בדמותו באחת מכיכרות העיר. כמובן שיש להקפיד שלא לעשות זאת בין השעות 14:00 ל-16:00."

אלו מבין לגיונות קוראינו החיפאים העוסקים בניקוי, איבוק, ניעור, וחביטה, כדאי ויפנימו היטב את חוק העזר העירוני הבא, העוסק בדיוק בהם ובמנהג העכשווי של חביטת שטיחים במרפסות:

ניקוי, איבוק, ניעור, חביטה

9. (א): לא ינקה אדם, לא ינער, לא יחבוט ולא יאבק מרבד, שטיח, כלי מיטה או כל דבר אחר ברחוב או דרך פתח הפונה לרחוב, אף אם אינו גובל בו.
וכאן בדיוק מצא המחוקק שיהיה זה נכון לחזק במסמרות את עניין חובת הדממת כל רעש בין השעות 14 והוסיף סעיף לחוק:
(ב) לא ינקה אדם, לא ינער, לא יחבוט, ולא יאבק מרבד, שטיח, כלי מיטה או כל דבר אחר דרך פתח שאינו פונה לרחוב, בשעות שבין 14:00 לבין 16:00 ובין 19:00 ל-7:00 למחרת.

בטרם אחטא בטרחנות יתר, אציין לסיכום: בעיר הזו איני צריך להתאמץ ולהפעיל את דמיוני על מנת למצוא נושא לכתיבה. כפי שמוכיח גם הסיפור הבא:

פה זה לא אמריקה

בהיותו בן 84 בערך, אבי ז"ל, חש ברע. אבל ממש ברע. כיוון שהיה שייך לדור הנפילים אשר מבחינתם להזמין מונית ספיישל ("טקסי ספיישל" בלשונם) הוא מעשה מושחת ובזבזני המשול להזמנת ארגז אחד לפחות של שמפניה ורודה, החליט אבי לנסוע לחדר המיון של בית החולים "כרמל" באוטובוס. בדרך היה צריך להחליף אוטובוס, וכל המסע ארך כמעט שעה, לא כולל המתנה בתחנה תחת שמש אוגוסט חסרת הרחמים.

בסופו של דבר הגיע לחדר המיון של בית החולים, שם התברר שהוא עבר אירוע מוחי… עובדה, אשר לדעתו של אבי, אין בה כדי להצדיק הזמנת טקסי ספיישל. כעבור ימים ספורים השתחרר אבי מבית החולים כשהוא סובל מליקוי קל בדיבור שאף הוא חלף כעבור מספר שבועות, וזכה לחיות עוד תשע שנים.

נזכרתי בסיפור זה כאשר עליתי על קו 51 העושה דרכו מהגרנד קניון לתחנת הרכבת בת גלים – מסלול ארוך ובו למעלה מ-50 תחנות, ובזה יתרונו – עבורי לפחות. מספרת האגדה על הרון אל ראשיד, החליף מבגדד, שהיה נוהג להתלבש כאחד האדם, לשוטט בשווקים ולהאזין לרחשי ליבו של העם. ומה שטוב להרון אל ראשיד, טוב גם עבורי. לפיכך התיישבתי לפני שני גברים בגיל העמידה והאזנתי לשיחתם:

גבר א': מה עם המשרדים של הסוכנות ברוסיה? סוגרים אותם שמעתי.
גבר ב': שיסגרו. מה שלום עדינה?
גבר א': למה שיסגרו, הם מביאים אנשים טובים לארץ. עדינה בסדר, אישרו להם משכנתא.
גבר ב': נו, וזה מה שחסר לך בארץ? עוד אנשים? לא מספיק צפוף פה? רוצה עוד פקקים? מספיק כבר עם הקשקוש הזה של חוק השבות שכל שלעפר יכול לבוא לפה בלי לד עת כלום על המדינה, בלי לדעת מילה בעברית, צ'יק צ'ק תעודת זהות, צ'יק צ'ק זכות הצבעה והקול שלו כמו הקול שלי… אחרי זה אתה מתפלא איזה דרעקס מגיעים לכנסת?
גבר א': שמעתי מהילדים שהיום אומרים תיק תק לא צ'יק צ'ק
גבר ב': אם הבת שלך רוצה להתקבל לעבודה במשרד עורכי דין, מעבירים אותה בדיקות ומבחנים ואולי אפילו גרפולוג, וכל זה בשביל להיות מזכירה. איזה מבחנים מעבירים את חברי הכנסת? שום דבר. חצי נראים ומתנהגים כמו פושטקים…
גבר ב': אז מה אתה אומר?
גבר א: שלא יתנו פה אזרחות על אוטומט. שיעשו מבחנים, שילמדו עברית, שיחיו פה כמה שנים וילמדו ורק אז שיתנו להם זכות הצבעה. כמו באמריקה.
גבר ב': פה זה לא אמריקה
גבר א: צריך בהזדמנות לנסוע ברכבלית.

על נוסטלגיה ולקרדה

"בטרם ימרחו אותך בזפת, יגלגלוך בנוצות ויגרשו אותך מהעיר, אני מאוד ממליצה לך להיות פחות ביקורתי, ולכתוב משהו חיובי" אמרה ג. ידידתי. "כמו מה?" ניסיתי לברר. "תערוכת הפרחים למשל" היא ענתה. חשבתי שיהיה זה רעיון נחמד לכתוב על ימי התפארת של חיפה, בניצוחו של אבא חושי שניהל את העיר ביד רמה ובזרוע נטויה ואף החליט על חג חדש: יום האם. החג נקבע, לגמרי במקרה כמובן, ליום הולדתה של הגברת חושי… כילד חיפאי לא היה לי ולו צל צילו של מושג שחג זה הינו מנהג חיפאי בלבד, והופתעתי לגלות שבערים אחרות, בהן מתגוררים מן הסתם בורים ועמי ארצות, מציינים את יום האם בתאריך אחר לגמרי. גם תערוכת הפרחים של ימי אבא חושי שנערכה בגן האם בכל חול המועד של פסח היתה אירוע עצום ורב, שמשך עשרות אלפי מבקרים מרחבי ארצנו, כאילו היתה זו הופעה חינמית של עומר אדם, או של שרהל'ה שרון הפופולרית יותר בקרב הקהל בחיפה…

יום האם הפך ליום המשפחה, תערוכת הפרחים עשתה איזה ניסיון כושל לקמבק, ונעלמה גם היא כלא היתה. יחד איתם נעלמו גם עגלות האבטיחים שהיו מסתובבות בשכונות הפחות תלולות וזועקות "אבטיח על הסכין", מוכרי התירס ברחובות המרכזיים וסמוך לבתי הקולנוע בהדר, ומי רכש לאחרונה חצי לחם כפי שהיה נהוג פעם? מי עדיין זוכר את המכולת השכונתית שעל הדלפק שלה היו מונחים זה לצד זה: חלבה, לקרדה, נקניק ו"מרמלדה", ממתק בעל שכבות צבעוניות, וכולם נפרסו באותה סכין?

בטרם אשקע בדביקות מופרזת שתבריח את אחרון הקוראים, זה שהצליח להגיע עד הלום, שמתי לב לדבר מוזר בקטע נוסטלגי זה: הוא מתחיל בתערוכת הפרחים ומסתיים בלקרדה…
נו טוב, הרי אנחנו בחיפה. לא באנו הנה ליהנות או לנסוע בטקסי ספיישל.

לידיעת הציבור

כמעט מדי שבוע אנו מתבשרים על פתיחה של מסעדה חדשה בעיר התחתית באזור של שער פלמר-רחוב הנמל. על החיפאי המצוי לברך על תופעה זו ולתמוך בה בכל מאודו על ידי זה שיפקוד בהמוניו מסעדה אחרי מסעדה על מנת שהמוצלחות שבהן תישארנה איתנו לאורך זמן ותסייענה לחיפה להיות עיר ים תיכונית תוססת כפי שראוי לה.

משפט סיום:
אמר מי שאמר, ואם לא אמר צריך היה לומר: המציאות מיועדת לחסרי הדמיון.