עשור נטול תארים, נטול שמחות, נטול נטולות עבר על אוהדי מכבי חיפה, עשור שהגיע לקיצו אתמול בערב עם ניצחון על הפועל ב"ש. החגיגות נמשכו עד השעות הקטנות, מסמנות את פרץ השמחה שנאגר במשך שנים ורק חיכו להתפרץ החוצה.
ועם בשמחות עסקינן, תרשו לי רגע להיות זה שמשבית אותן. בתמונה הגדולה, זום אאוט לספורט החיפאי, האליפות ההיסטורית הזו מתקזזת עם ירידת קבוצת הכדורסל לליגה הלאומית. אחרי שנתיים דלוחות בליגת העל עם רכבת זרים שלא עצרה, יכולת לא משכנעת ופיטורי מאמנים, חיפה סל ירדה, ובצדק, לליגה השנייה בטיבה. כנראה שבאמת אי אפשר ליהנות מכל העולמות.
הירידה של מכבי סל לליגה הלאומית עוברת מתחת לרדאר, בשקט, כזה שראוי להצניע אותה כאילו מדובר בילד סורר. אולי מכיוון שאין ציפיות אמתיות מהקבוצה להצלחה, או מתחושת חוסר שייכות למועדון ואין באמת שם בסיס אוהדים שיצעק את כאבו, צעקות מהסוג שנשמעו אתמול בכיכר ספר עד 4 בבוקר.
האליפות ההיסטורית אתמול (יום א' 30/05/21), האווירה המוטרפת ביציעים של סמי עופר, התכונה המרגשת בעיר חיפה, נתנה זריקת אנרגיה לתושבים – ילדים צוו ללבוש ירוק לבית הספר, מבוגרים נשארו ערים עד מאוחר, אפילו שדרות מוריה המנומנמת לבשה חג. יעידו תלונות השכנים על רעש.
דבר לא מובן מאליו בעיר.
בעיר שמשוועת לאנרגיה, במקום שחי על קבוצות הספורט שלו, עם אנשים שרק מחכים להתפוצץ, מכבי רגל עשתה אתמול הישג יוצא דופן, ספורטיבי ואנושי. עכשיו מחכים לזו מהכדורסל
