זאת שעת בוקר מוקדמת ,
השמש עולה ממזרח,
קרניה משתקפים
על הבניינים הישנים בשכונה,
אני לוקח את בני הקטן לגן,
הוא מחזיק לי את היד חזק,
מביט אל הבניין סמוך לביתי,
הוא ישן וחשוף רק הברזלים
הישנים החלודים נראים לכל,
חשבתי לעצמי זה עניין של זמן
עד שהוא יפול, היכן התושבים .
איפה העיירה?
כן, רק אתמול גילו במקום הזה, שהזקן נפל ומת בביתו,
כבר לפני מספר ימים ,
ואף אחד לא ידע,
היכן משפחתו שהחזיק, התושבים שגרו בו היכן העיירה?
דימעה עומדת בקצה עיני,
הנני מביט למרכז הכרמל,
עכשיו אתם צעירים ילדכם מחזיק
לכם את היד חזק,
אתם מכוסים בניינכם אף הם מכוסים,
אתם מחייכים,
אבל כשתזקינו ותהיו בחולשה ,
ברזלי בניינכם יחלידו, האם גם אז
ילדכם יחזיקו לכם את היד?
פגעי הזמן נכרים בכולם , הזמן גם הוא המבחן.
רק אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני.
