"עיתונות-ומה שחשבתם"- שהתקיים הבוקר, שבת 07.02.15 בפני קהל של מאות אנשים, היווה חרך הצצה לתמורות המפליגות שחלו במדיה בעשרות השנים האחרונות; היה זה מפגש ייחודי מסוגו בין מספר עיתונאים שפעלו בעבר: מיכה לימור כתב הטלויזיה הישראלית מימיה הראשונים, חביבה רוגר ושולי פויר-שיינוולד מ"קול ישראל", נורית כהנא מ"הארץ" ומנחה האירוע אורי שרון מ"חדשות" , לבין קהלם שבגר מאז. האירוע התקיים במסגרת "במת שחרית שבת" באודיטוריום רפופורט בחיפה.
כל אחד מן העיתונאים בעבר הציג את עצמו:
מיכה לימור, מראשוני הטלויזיה הישראלית, בה שימש כעורך הראשי של תכנית "מבט" וכן של "השבוע יומן אירועים", כתב, מגיש תכניות, עורך ובמאי בין השנים 1969-1989,
חביבה רוגר, עורכת וכתבת קול ישראל בין השנים 1974- 1999 , כיום דוברת לשכת המסחר והתעשיה בחיפה ובצפון.
אורי שרון, כיום כתב "שישי-אישי" של מושיק טימור, לשעבר כתב בעיתונים "דבר" ו"חדשות",
שולי פוייר-שיינוולד, כתבת מעריב: 1983-2003, קול ישראל, רשת ב': 1990-2001 ,טלביזיה, ערוץ 1: 1994-1995. כיום אוצרת תערוכות.
נורית כהנא- עיתונאית באתרי אינטרנט, שפעלה בעיתונות הארצית מאז 1971 וכתבת "הארץ" בחיפה בין השנים 1984-1991, לשעבר דוברת מחוז חיפה של משרד החינוך ועורכת תוכן באתר אינטרנט "Israel Experience" בלונדון, בריטניה.
כל אחד מן העיתונאים סיפר על נקודות שיא מיוחדות בקריירה:
מיכה לימור סיפר על מהלך קרב במלחמת יום כיפור בה הסתער אחד החיילים באומץ נגד האויב, וכשראיין אותו לאחר מעשה טבע את המושג "העיניים של המדינה"-"יצאתי להגן על המוצב שמהווה את "העיניים של המדינה".
כאשר הועלתה סוגיית חובת הדיווח של עיתונאי אמר לימור כי חובה זו, בראש ובראשונה, פרט לשיקולים ביטחוניים – היא לדווח לקהל הקוראים על מה שקורה.
בהמשך התקיים דיון בנושא אתיקה בין עיתונאים בהקשר למיקום- פריפריה לעומת מרכז הארץ. רוגר טענה שדווקא בפריפריה יש גילויי סולידריות סיוע הדדי, שאינם קיימים במרכז, אפילו במחיר ויתור על ידיעות בלעדיות. לימור הגיב באומרו שבמרכז לא כך התנהלו פני הדברים- והביא דוגמאות לכך שהתחרות על הבלעדיות הייתה הרבה יותר לוחמנית.
שולי פוייר– שיינוולד ספרה על ניסיונה בכיסוי נושא הילדים חסרי הבית: בישראל, רוב הילדים שמוצאים ממשפחותיהם הביולוגיות נשלחים למוסדות. זאת בניגוד לעולם המערבי בו רוב הילדים שמופרדים ממשפחותיהם הביולוגיות נשלחים למשפחות אומנה, זה משום שיש בארץ תשתית של מבנים וכוח אדם שצריך לשמרם, משום שפקידי הרווחה חוששים להתעמת עם המשפחות הביולוגיות, הבלתי מתפקדות כאמור, והילדים נופלים בין הכיסאות. במקרים רבים כשכבר מאשרים משפחות מתאימות לאימוץ, עד שהילדים עוברים את כל ההליכים המשפטיים עוברות שנים, הם גדלים, ואיש אינו רוצה לאמץ אותם כי משפחות מעדיפות לאמץ תינוקות וכך הם חוזרים למוסדות והתופעה מנציחה את עצמה.
אורי שרון הדגים כיצד נושא אפור ולא מרתק כמו קביעת תוואי הכביש הראשי של העיר נשר, הפך במסיבת עיתונאים לידיעה מרעישה – עקב העובדה שנתגלה בה כי קברו של אחד מראשי ארגוני הטרור, עז- אדין אל קסאם נמצא בתחומו, וכי החמאס איים על ראש העיר, באם יסלול כביש על מצבתו.
נורית כהנא ספרה על ההישג העיתונאי הבולט בקריירה שלה- פרסום מאמר על מצב חולי הנפש ביפן- בשנת 1984, בעקבות ראיון עם עורך דין יפני שנכח בועידה בין לאומית לזכויות האדם בחיפה- שפורסם לראשונה ב"הארץ", נתגלגל בכל העיתונות העולמית וצוטט בכתב העת הבינלאומי היוקרתי לעיתונות-"World Press Review" . עוד אמרה כי בחרה במקצוע כשליחות לשמש כפה עבור אנשים אחרים שלא יכולים להתבטא, בין היתר – לעליית תנועת הנשים בארץ- כאשר זו לא היוותה נושא לגיטימי לדיווח. כך לדבריה, נדחקה הידיעה ההיסטורית שפירסמה על פתיחת המקלט לנשים הראשון בארץ למדור הנשים, כיון שלא הוערכה כחשובה מספיק לעמודי החדשות הרגילים.
כהנא סיפרה עוד, כי במסגרת מחקר לתואר השני שלה גילתה ציטוט של זאב ז'בוטינסקי בנושא אשכנזים וספרדים:" אלה שיודעים כי דרשתי התקרבות הדדית בין ספרדים ואשכנזים יתפלאו, אולי, כשאומר להם כי אינני שואף להתבוללות פנימית…שפה אחת לכולנו, יחס של אחים, שויון בכל, וקואופרציה לאומית, אבל לא טמיעה שאין אנו יודעים מה יצא ממנה- אולי עם גאוני ואולי גזע מטומטם" ("המזרח", 1919),ציטוט שגרם למלחמת עיתונים בין עורכי "הארץ" ו"מעריב" דאז מתי גולן ושלום רוזנפלד.
רוגר פקפקה ב"סקופיות" של משהו שמתגלגל לפתחו של הכתב, בלי שהוא תכנן והשקיע, והביאה כדוגמא את הסקופ שהיה לה בראיון עם יעקב מרידור המנוח, שבו סיפר על תגלית האנרגיה המדהימה שתאפשר להאיר את כל רמת גן בנורה אחת. רוגר סיפרה על הדרמה של חילוץ אחד מבכירי העובדים הסוציאליים שהוחזק כבן ערובה על ידי מטופל שאיים על חייו ועל האוניה "נוטה" שעוכבה על ידי המצרים בתעלת סואץ, כשעל ראש הקברניט, שנעצר, מרחפת סכנת משפט ועונש כבד – וכיצד העלאת הסיפור בשידורים כמה פעמים ביום, בניגוד לעמדת משרד החוץ הצליחה להביא לשחרורה.
האם יש עתיד לעיתונות המסורתית, בעיקר זו המודפסת? לימור אמר כי למרות ריבוי האפשרויות לקריאה באמצעות מחשבים, טבלטים וטלפונים סלולריים- עדיין אנשים אוהבים לאחוז בדפי עיתון פיזי, ולדפדף בו בבוקר, עם שתיית הקפה. למרות שכולם ניבאו את חיסולו של הספר הכתוב- לצד התפתחות ספרים דיגיטליים עדיין שוק הספרים המודפסים פורח ואינו נכחד.
רוגר טענה כי המידע העובר באינטרנט, מטיבו הוא קצר ואינו יכול להעמיק, ולכן, גם אם חל פיחות במעמדה, העיתונות המודפסת חיה ןבועטת ותוסיף לחיות ולבעוט.
האירוע התקיים ביזמת רונית עשת מעיריית חיפה ובתמיכת ועד הר הכרמל ולווה בתוכנית אמנותית "בלב שמח"- מוסיקה סובבת עולם בביצוע להקת "שלום עליכם".
עיתונות ומה שחשבתם– מפגש נוסטלגי שהתקיים במרכז רפופורט ב 07.02.15
בימת שחרית שבת נסבה על הנושא עיתונות מבט נוסטלגי עם ראייה לעתיד. את האירוע ליוו במוזיקה מרנינה סובבת עולם להקת "שלום עליכם".
הינחה בחן רב העיתונאי אורי שרון, רב הניסיון, שלפי דבריו 5 עיתונים הוא סגר בחייו.
השתתפו חביבה רוגר – קריינית חשובה של חדשות בארץ ובעולם וכתבת קול ישראל בעבר.
מיכה לימור – כתב טלוויזיה בעברו, וממקימי מחלקת החדשות בראשית הטלוויזיה הישראלית. ועורך בערוץ 10. עד לאחרונה היה עורך הירחון של הייקים בארץ בשם "יקינתון".
נורית כהנא – דוברת משרד החינוך בגמלאות, כתבת בעיתון הארץ בעבר, משוררת בהווה.
היתה בשליחות בלונדון כ 3 שנים. סופרת בהארץ עד שנת 1991, עסקה בנושאי פמיניזם ובני מיעוטים.
שולי פויר שינוולד – עורכת של עיתוני סופי שבוע ומגזינים עשרים שנה. כתבת קול ישראל בעבר, כיום עורכת ואוצרת תערוכות של אומנים וצלמים מפורסמים.
המנחה ביקש לתת דוגמאות לסקופים
חביבה רוגר סיפרה על יעקב מרידור שהבטיח להאיר את רמת גן בנורה אחת בת 23 וואטו,היא פרסמה את הידיעה ברבים, מבלי לדעת שהכל היה תרגיל של שרלטן שרצה להפיל את מרידור בפח, אולם מי שנפגעה מזה רבות הייתה חביבה .
סיפור אחר של פיספוס סקופ. על המגיפה של הפה והטלפיים באזור חקלאי מסוים, וחביבה אמורה היתה לפרסם את הדבר. החקלאים שפחדו מירידה ברווחים, ביקשו ממנה לא לפרסם את המידע. והיא עשתה כן, למחרת פורסמה הכתבה על ידי כתב אחר, שקיבל את כל הקרדיט.
מושג ידוע בפי כל, שמלווה את מיכה לימור היא האימרה "החרמון הוא העיניים של המדינה" המסר הזה נזרק בחלל על ידי לוחמים במלחמת יום הכיפור ומיכה הוציא סקופ זה לאור.
שולי פויר סיפרה שהיא ככתבת רדיו בעברה הקליטה כתבה חשובה לרדיו כשהיא מתחבאת מאחורי עציץ פיקוס כדי לא להיראות. ושהיא הייתה בין הראשונים שהביאו את נושא גילוי עריות לחדשות היום.
נורית כהנא סיפרה שהיא היתה בכנס ביפאן על זכויות חולי הנפש – והסקופ שהיא התגאתה בו היה הציטטה בעיתון הארץ על הצלחת הכנס.
לשאלתו של אורי שרון כיצד נראית העתונות היום :
חביבה ענתה שהיום לא פוחדים מעיתונאים כבעבר. כל אחד שיש לו טכניקה ומיומנות למצלמה ולאינטרנט מתקדם יכול להיות עיתונאי, היום אין לו כוח ושניים כבעבר.
המושג א.א.א. אשה אחת אמרה הוא בסיס הכתבות, כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, כמובן אם זה מעניין, התכנים והמאורעות הם החשובים בעיתון צילומים ותמונות הם חלק מהכתבה אי אפשר להימלט מעובדה זאת.
העיתון צריך להיות מסורתי. צריך להיות מחובר לקהילה. אנחנו איבדנו את האימון בעיתונות.
מיכה לימור היה אופטימי, לדבריו הנייר לא פס מהעולם, אנחנו עדיין אוהבים למשש ניר, לשבת בארוחת בוקר כשהעיתון מולנו במאמרים מרתקים. הסיוע לעיתון הוא בטכנולוגיה ואינטרנט. רוב הבלוגים הצעירים הם בידי נשים. והבלוגים של המבוגרים יותר הם בידי גברים.
אורי שרון הוביל את המרואיינים למסקנה שעדיין אין תחליף אמיתי לעיתון.
העיתון משקף מציאות- הידיעה היא של הציבור לא של הכתב או העיתונאי.
שולי הוסיפה נופך פסימי בכך שציינה שהעיתונות היום במשבר, בגלל העיתונות המקומית האינטרנט וכל הרשתות החברתיות הגורמות נזק לעיתונות המקוונת.
העיתונות המקומית החינמית מהווה איום משמעותי על העיתונות הכתובה, היא לא מצונזרת
ולא מפוקחת.
לדעתי עלינו להתגבש ליצירת עתונות יותר טובה איכותית ואמינה גם ככותבים וגם כקוראים.
ואוסיף בקריצה שהדבר האמיתי ללא עוררין בעיתון הוא התאריך והמחיר.
עריכה וכתיבה אילנה כרמל