הפרדת זבל במקור

מיחזור הוא מושג שאימצו הירוקים והשבויים שלהם. הם אנשים טובים בתחילת הדרך, הם לא הולכים עד הסוף: ניצול האשפה כולה.
זבל הוא זבל! צריך לסלק אותו מהר וביעילות. מהרגע שהוא על משאית האשפה הוא נכס! זהו מצבור של חומרים אורגניים וכימיים, שהשקיעו בהם אמצעים עצומים כדי לכרות ולצרוף אותם. לכן כדאי למחזר ולנצל אותם בתהליכים מיטביים, כך שלהטמנה תגיע רק הפסולת של הפסולת. בעולם כבר מגיעים למצב שמטמינים רק 10 אחוזים מהזבל.
את הזבל צריך לאסוף מהר, לשנע אותו למרכזי מיון וטיפול מוגנים, במרחק סביר מאזורי מגורים, לנצל כמה שיותר ממנו ואת השאריות לקבור במקומות שלא יסכנו את החיים על כדור הארץ. ממשל תקין רק יחוקק חוקים מתאימים להגנת הסביבה, ויקפיד שהמזהם ישלם.
כדי לרצות את הירוקים, המדינה התחילה בקטן: חוק המיחזור, חוק הפיקדון, תאגיד המיחזור והרבה סיסמאות יפות ונכונות. זהו תרגיל מיותר, שאינו מתאים למדינה תרבותית ומעצמה כלכלית, שמסוגלת להגיע לניצול מלא של הזבל גם בלי "משחק מקדים". אלפי אנשים פועלים ומתפרנסים מהשבת מיכלים חייבים בפיקדון. התאגיד אינו עומד במכסות האיסוף שבחוק ומוחלים לו על הקנסות. Cui bono? (מי הנהנה?). חוק הפיקדון לוקח בשנה 161 מיליון ש"ח מהצרכנים ששילמו פיקדונות ולא קיבלו אותם בחזרה. מזה הוא נותן לתאגיד המיחזור (חברה של יצרני המשקאות) 61 מ' ₪, ולאספנים "שונים"- 100 מ' ש"ח.
מיכלי המשקה הם דוגמה לאבסורד. הם הקרם של הזבל, הם החומר שהכי קל לטפל בו במהלך המיון, ונותנים לזבל ערך גבוה יותר. את הפרס נותנים לחברות פרטיות. לרשויות המקומיות משאירים את המיץ של הזבל.
הטיפול הממלכתי בזבל אינו שונה מהטיפול בנושאים ממלכתיים רבים אחרים: מים, ביוב, אנרגיה חלופית, רכבת תחתית, תאונות דרכים,…
באתר חיריה מטפלים בזבל לתפארת מדינת ישראל! מדוע אין עוד 7 חיריות? מאותה סיבה שאין עוד 3 מתקנים להתפלת מים, תחנות כוח סולריות וכו'. יש כסף רב ליישום: כספי היטל ההטמנה. זו גם המדיניות המוצהרת של המשרד להגנת הסביבה!
הרשויות המקומיות אינן צריכות לקחת חלק בתהליך הטיפול בזבל. תפקידן לדאוג לניקיון בישוב ולתת תמורה לארנונה. אם מדובר בקהילות מיוחדות, הן יכולות להיות יעילות ולשלוח לחיריות פחות זבל, כדי לחסוך בהיטלי הטמנה ולשפר את ההרגשה האישית – חברתית. למשל: טיפול בגזם, שתמיד נאסף בנפרד; איסוף של מיכלים וניירות במסגרת בתי הספר; יצירת קומפוסט, בבתים פרטיים ובמוסדות הרשות.
הניחו לתושבים בעניין מיון האשפה. התושבים יהיו פחות מעורבים בפעילות המיחזור, אך הם לא יהיו נכים רגשית לנושא הגנת הסביבה רק כי מישהו אחר ממיין את הזבל שלהם. מה הקשר בין מיון הזבל בביתי ולהגנת כדור הארץ? השקיעו יותר באכיפת חוקי הניקיון. את המיחזור יעשו כוחות השוק, בתמיכת המדינה ובפיקוחה.
באינטרנט נמצאות הכתבות שלי בעניין זה:

# הכתבה המלאה (29:11 דקות):

http://video.google.com/videoplay?docid … 7124467371" onclick="window.open(this.href);return false;

# כתבה מקוצרת, באורך של 13 דקות:

http://video.google.com/videoplay?docid … 1320714290" onclick="window.open(this.href);return false;

התסריט של הכתבה המלאה + השלמות נמצא בבלוג שלי, בכתובת:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.a … Id=1294982" onclick="window.open(this.href);return false;

בעיר הזו מרוב פיילוטים וניסוי ותהייה בכל תחום החל מחינוך ועד עיקור חתולים לא רואים שיפורים נרחבים מהירים.
פיילוט משמעו בקטן. הכל כאן זה איזי גואינג. כאן שוקלים, בודקים, חושבים, עורכים תסקירים ועוד כל מיני מילים של אימפוטנציה וקיפאון.
אין שום סיבה לא להתחיל להריץ את תהליכי ההפרדה במקור כבר מאתמול.
כמובן שנדרשת התארגנות מערכתית החל מחקיקת חוקי עזר, דרך מציאת הקבלנים שיאספו את הפסולת המופרדת הייעודית לאתרי המיחזור וכלה בהצבה בפועל של מיכלי האצירה. אבל דחילקום, שמקבלי ההחלטות הנבחרים בעיר יתחילו לעשות.
לא מספיק רק פגישה אחת או שתיים והתחלת הדברות עם אנשי המשרד להגנת הסביבה. צריך גם להתחיל ליישם.

באתר חירייה כבר פועלים שנים רבות חברת חץ טכנולוגיות וחברה נוספת הממיינת את הזבל וממחזרת את הניתן למיחזור. זכוכית חוזרת לתעשיית הזכוכית, הקנקלים נשלחים לסין בצורת באלות דחוסות ומשמשים בין היתר לייצור בדי הפליז ממנו תופרים סווטשרים ועוד.
גזם הופך לחיפוי קרקע ולתעשיית ריהוט גן. קרטונים דחוסים מועברים למיחזור לאמניר. אפילו מהזבל בהר הזבל ממחזרים את גז המתאן הנפלט בתהליך הפירוק האנארובי של הזבל. הגז משמש לתדלוק רכבי פינוי הזבל של עיריית תל-אביב.

החשש היחיד שעולה בי הוא שבעיריית חיפה יש איזשהו פחד להתחיל להתמודד עם מפני הזבל. הסכמי עבודה, ועדי עובדים וכד'
כשיתחילו תהליכי ההפרדה במקור הרי כמות הזבל תפחת ויתכן וזה לא מעניינם של גורמים אינטרסנטים מסויימים.
נקווה שהחלטות העירייה יהיו החלטות אמיצות ולטובת הציבור ושלא יהיו שבויים של אנשי וועד המאיימים בשביתה.
.
.
.