שיתוף ציבור/שיתוק ציבור – המקרה המוזר של שינוי שם בית הספר "חוגים" • פרשנות • ד"ר יריב שגיא

פרשנות • בדיון במועצת העיר האחרונה עלה נושא הנצחת הגב' רחל מתוקי ז"ל בשמו של בית הספר חוגים. ההחלטה התקבלה פה אחד במהלך דיון שמבחינה חוקית לא היה בו צורך. התייתרות הדיון נובעת מכך שראש העיר מחזיקה בסמכות לקבוע שמות למבנים ציבוריים מבלי להידרש להצבעה במסגרת פורמלית כלשהי. אף על פי כן, בחרה ראש העיר להעלות את הנושא בשתי מסגרות פורמליות שהיא עצמה עומדת בראשן. הראשונה היא ועדת החינוך והשנייה היא מועצת העיר. האם מבחינתה מייצג האשרור הפורמלי הכפול את המידה הראויה של שיתוף הציבור במקרה זה?

התשובה הקהילתית לא איחרה לבוא – רוצים שיתוף ציבור
מיד עם היוודע דבר ההחלטה התארגנה קבוצה מתוך קהילת בית הספר חוגים וגייסה במהירות מאות חותמים על עצומה, הקוראת לבטל את ההחלטה לשינוי שם בית הספר. אותה קהילה, דורשת למעשה להיות מעורבת בסוגיית שינוי שם בית הספר, והיא אף הציעה שבשם בית הספר יונצחו מייסדיו – אלן ויאיר כ"ץ ז"ל, איתם מזדהה קהילת בית הספר.

בשלב זה של הקונפליקט הציבו הצדדים את כליהם על לוח השחמט ואני סבור שאין דוגמה טובה מזו להמחשת המורכבות שבסוגיית שיתוף הציבור.

שיתוף הציבור הוא ערך בסיסי בדמוקרטיה, במיוחד לאור העובדה שבדמוקרטיה העם שולט על עצמו. התנהלות במתווה של דמוקרטיה של נציגים, על פני דמוקרטיה ישירה שבה כולם מעורבים כל הזמן, נושאת עימה מחירים. הנציגים, עם היבחרם, מקבלים סמכות לנהל את ענייני הציבור עבור כלל הציבור. אבל מה הם תנאים בהם צריכים הנציגים לחזור ולשתף את שולחיהם בהחלטות? באיזה סוג החלטות נדרש השיתוף? מתי לשתף? והאם לשתף את כל הציבור?

השאלות הללו מנציחות ויכוח עתיק יומין. ולעניין בית הספר חוגים, הרי שלא נדרש לפרוס את כל הוויכוח הזה על מנת להבין שיש פה סוגיה נפיצה. בלב הסוגיה הזו מצויה שאלה פשוטה:
מתי היעדר שיתוף ציבור מוביל לשיתוק ציבור?

אנשי קהילת בית הספר חוגים מתהדרים במורשת בית ספרם ובצדק. המורשת הזאת היא נכס קהילתי ועירוני וחובה עליהם לשמור עליו.  אני לא שופט עד כמה התחושות העזות שהתעוררו הן לגיטימיות אבל הן פשוט שם ויש להתמודד איתן.  התחושות הללו צומחות מתוך זהות משותפת של אנשי קהילת בית הספר חוגים המבקשים, בעת ובעונה אחת, לבטא את תסכולם מההחלטה על שינוי השם וכן את רצונם לשקף בהחלטה כזאת את מערכת הערכים שלהם.

ברמה המוניציפלית הרי שהנצחת שמו של אדם בשם של מוסד או מרחב ציבורי מהווה חלק בלתי נפרד מסמכות הרשות המקומית. בנוסף לסמכותה של ראש העיר בנושא שמות למוסדות, מתנהל תהליך קביעת השמות של הרחובות והכיכרות בעיר באמצעות ועדת השמות העירונית. חשוב להדגיש שוועדת השמות עוסקת בעיקר בקריאת שמות למקומות נטולי שם, וכאשר נדרש שינוי שם קיים הרי שלרוב יתקיים שיח עם הקהילה שגרה במקום. זאת בכדי לוודא ששינוי השם אכן מתאים גם לאותה קהילה (למשל במקרה של שינוי שמו של חלק מרחוב קיסריה לתופיק טובי).

הדיון במועצה ציבורי, אך קהילת ההורים נעדרה ממנו

משתמע מכל זאת שראש העיר יכולה הייתה לפעול במגוון דרכים על מנת לקדם את נושא שינוי השם. הדרך בה בחרה אמנם הפכה את הדיון לפומבי אבל בו בעת הדגישה את הדרתה של הקהילה הרלוונטית מהדיון. כעת, יכתיב סגנון התגובה של ראש העיר את מערכת היחסים בין אותה קהילה מודרת לבין כל התנהלות עירונית עתידית. תגובה שתביא לפגיעה באמון הציבור במערכת עשויה להגביר את מעורבות הקהילה הזו בנעשה במרחב המחייה שלה – ולא תמיד באופן תומך וחיובי. ואילו תגובה מצד ראש העיר שתביא לחיזוק האמון הציבורי במערכת תביא לחיזוק הלגיטימציה של החלטותיה, ועל ידי כך יתבסס השיח בין הצדדים. בסיס שיח איתן הוא משאב חיוני ויקר ערך בניהול עירוני, ולכן חשוב שעניין זה ינחה את הצדדים בהתמודדות עם המצב.

מבט להמשך – שיתוף ציבור

הצעתי, לאור זאת, היא לנסות ולהסתכל על אירוע שינוי השם לא כאירוע מבודד אלא כחלק ממרקם מערכת היחסים בעיר. אמנם התקבלה החלטה בהליך לגיטימי, אך נראה שההחלטה אינה מיטבית. אי לכך, התבצרות בעמדות וניהול הקונפליקט במתח שבין שיתוף הציבור ושיתוק הציבור לא יוציא אף צד בתחושה של שביעות רצון. לכן, מתוך הקונפליקט הזה יש להצמיח שיח ופתרון שכולם יוכלו להתהדר בו. למשל, ניתן לייצר איזון לפיו תתאפשר הנצחת הגב' מתוקי בתוך מתחם בית הספר חוגים בנוסף להנצחת שמות מייסדיו בשם המוסד. אבל דווקא בכל הקשור לגב' מתוקי, לדעתי, הנצחתה בתכנית חינוכית-קהילתית שתשקף הן את פועלה והן את ערכיה עשויה לייצר ערך קהילתי גבוה לכל העיר ובפרט לזכרה של גב' מתוקי.