יום זיכרון מדבריי אח שכול
"ווהה, מה קרה?" אמא זעקה.
"זהו, צדוק הלך, הלך לנו צדוק "אבא השיב ואמא המשיכה: "עמי, למה לקחת את צדוק, למה?" (עמי אח של אמא שנהרג בצנחנים 10 שנים לפני.)
זה בשבילי יום הזיכרון, נזכר באותו יום זועה שהודיעו להוריי שאחי צדוק נהרג.
כותב ובוכה, כותב ובוכה אחרי 40 שנה שאחי לא חזר. יום זיכרון בפתח, 70 שנים לקום המדינה, בשבילי זה מדינה שלקחה את אחי עם מדים והשאירה אותי לבד עם נטל השכול על כתפיי. לא לימדו אותי להיות אח שכול, לא מכירים בנו כאחים שכולים אבל לעטוף אותנו בססמאות :"תשמור על ההורים", "תהייה חזק, ההורים צריכים אותך", תעשה ככה כי אחיך היה רוצה".
איפה אני בתמונה? היי,,,,
להזכירכם, איבדתי את האח היחיד שהיה לי, שנים ארוכות המשכתי את חיי כבן להורים שכולים, ביטלתי את רגשותיי, הדחקתי את כאביי כדי לגונן על הוריי, והיום ליבי שותת דם, עובר את השכול כאילו אתמול זה קרה וזעקות אימי מפלחים את נשמתי.
אחי צדוק, יום זיכרון 40, כל מדינת ישראל מרכינים ראש גם לך, מחבקים, מזדהים, אומרים דברי נחמה, עוד שבוע רק אני איתך והכרית, זוכר את המריבות ביננו?
זוכר את הלחשושים שההורים לא ידעו? זוכר?
יום רביעי נעלה לקברך יחד עם כל מדינת ישראל, אעטוף את פניי במסיכה של "הכל בסדר", אחייך למנחמים, אלחץ יד למזדהים ואני אחכה ליום חמישי שהכל יעבור ואני אהיה רק איתך, לבד, בכרית בלילה ואזכר בשיר שמרטיט את נשמתי:
שהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.
שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שיגמר כי לא נותר בי כוח.
כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום.
שמע ישראל אלוהי…
היה שלום צדוק, היה שלום.