יש משהו בחיפה שגורם לי לשוב ולהתבונן בה. אולי אלו המבנים הישנים, החזיתות הנושאות את סימני הזמן, הרחובות המשתפלים אל הים, ואולי דווקא החיים המתרחשים ביניהם. כצייר החי ויוצר בחיפה, אני חוזר אל אותם מקומות, ובכל פעם מגלה בהם משהו אחר.
שבוע הבאוהאוס בחיפה הוא עבורי הזדמנות להתבונן מחדש במורשת האדריכלית של העיר ובאופן שבו מבנים שנותרו מתקופות שונות ממשיכים להיות חלק מחיינו.
הבאוהאוס – תפיסה עיצובית בשדות האמנות העיצוב והאדריכלות
הבאוהאוס נוסד בגרמניה בשנת 1919 כבית ספר לאמנות, עיצוב ואדריכלות, וביקש לחבר בין אסתטיקה, פשטות ושימושיות. רעיונותיו השפיעו על הסגנון הבינלאומי, שהתאפיין בקווים נקיים, בצורות גיאומטריות, בגגות שטוחים ובמרפסות, לעיתים בעלות קצוות מעוגלים.
בשנות ה־30 הגיעו רעיונות אלו גם לארץ ישראל, ובחיפה השתלבו בטופוגרפיה הייחודית שבין הכרמל לים.
בעיניי, חשיבותו של שבוע הבאוהאוס היא הזדמנות לעצור ולהתבונן בתקופות שעיצבו את חיפה. המבנים שנותרו הם חלק משורשיה ומיסודותיה של העיר, והשימור שלהם אינו רק שמירה על קירות וחזיתות, אלא גם על זיכרון המקום ועל הרצף שבין העבר להווה.
בין הרישום האדריכלי לציור
עוד בתקופת לימודי האדריכלות נמשכתי אל הרישום החופשי, אל הסקיצה הראשונית שבה היד מחפשת את הקו, הצורה והנפח, עוד לפני שהרעיון מתורגם לשרטוט מדויק.
גם היום, כשאני מצייר מבנה כחלק מסצנה עירונית , אינני מבקש לנתח אותו מבחינה אדריכלית או לדייק בפרטיו. מעניינים אותי היחסים בין הקווים האופקיים והאנכיים, תחושת העומק והתלת־ממדיות והאופן שבו המבנה מתרחש בתוך הסיפור הציורי. כל זאת מתבצע בקווים ומשיכות מכחול משוחררים מתוך הבנה שמבנה הוא חלק מהמרקם החברתי עם עבר הווה ועתיד. המבנים משמשים וניצבים במקומם עשרות שנים כתפאורה קבועה לחיים המשתנים והדינמיים סביבם ורק האנשים הגינות העצים הם אלו שמשנים הופעתם במרחב העירוני.
מרחוב סירקין ההומה אל רחוב עקרון – בין קווים לנפחים
באחד מציוריי, מנקודת מבט במבנה ברחוב סירקין 21, נפרש לפניי רחוב עקרון המשתפל במורד לכיוון הים. ממול ניצבים מבנים מתקופת הסגנון הבינלאומי. בחלקם נשתמרו מרפסות בעלות קצוות מעוגלים, ואחרים מתאפיינים בקווים ישרים ומאופקים.
דווקא המפגש בין הצורות הללו משך את עיניי. המרפסות המעוגלות, הקווים האופקיים והחזיתות הישרות יוצרים מקצב של נפחים, אור וצל. המבנים שומרים על אופיים, אך יחד הם יוצרים רצף עירוני בעל שפה משותפת.
אני נמשך אל תחושת העומק שיוצר הרחוב המשתפל ואל המפגש שבין גושי הבנייה למרחב הנפתח לעבר הים ולמראה נמל חיפה. המבט הזה מבטא עבורי את חיפה, עיר שבה העבר האדריכלי ממשיך להיות נוכח בתוך ההווה.
שוק תלפיות רחוב החלוץ ושוק הפשפשים – שכבות של זמן
לא הרחק משם ניצב שוק תלפיות, מהמבנים הבולטים של הסגנון הבינלאומי בחיפה. המבנה ההיסטורי והרחובות שסביבו מספרים סיפור של מסחר, מפגשים אנושיים וחיים עירוניים המשתנים עם השנים. רחוב החלוץ המהווה עורק ראשי בשכונת הדר לאורכו בניינים מתקופת הסגנון הבינלואמי.
גם שוק הפשפשים מושך אותי אל המפגש בין תקופות. המבנים הוותיקים, החנויות והחפצים הישנים נושאים עמם זיכרונות של אנשים ושל חיים שהתקיימו במקום.
יש משהו יפה בכך שהעבר אינו נעלם, אלא ממשיך להתקיים בתוך ההווה. עבורי, זו גם מהותו של הציור: ניסיון ללכוד רגע חולף מבלי לאבד את הזיכרון שממנו צמח.
החצרות החיפאיות – כשהתושבים מעניקים חיים לסביבת המבנים בעיר
דוגמה מובהקת ליוזמה מבורכת היא הגינה הקהילתית הממוקמת במדרגות שיורדים לעבר רחוב הרב מרקוס, שקיבלה מתיחת פנים בסירקין 1-5, ביוזמת אקרופוליס החדשה. בציור החצר, הקשור להתחדשות החצרות בחיפה, מופיע מבנה מהסגנון הבינלאומי. אחד המאפיינים הבולטים בו הוא החלון האנכי הנמשך לאורך חלל חדר המדרגות, אלמנט שהיה מזוהה עם מבנים רבים מאותה תקופה.
עם השנים צבעו בעלי הבניין את החלונות בצהוב, וכך נוסף רובד חדש למראה המקורי. המבנה לא הוכרז לשימור, ובחלק מהמבנים בסביבה ניכרים סימני הזמן והיעדר תחזוקה.
אלא שדווקא כאן מתגלה סיפור אחר. החצרות שסביב המבנים טופחו ביוזמת התושבים, והצמחייה והגינון העניקו לסביבה חיים מחודשים וכיום נוסף בו תמהיל חדש, כאשר במרכז הגינה הקהילתית מוקם פוד טראק איטלקי לרווחת השכונה.
כצייר מעניין אותי כיצד סביבה מטופחת מחזקת את נוכחותו של מבנה ותיק, גם כאשר הוא עצמו לא עבר תהליך שימור. יש בכך אמירה על שימור שאינו מתקיים רק מכוח החלטה מוסדית. לעיתים דווקא התושבים הם אלו ששומרים על רוח המקום ומעניקים לו המשכיות ובכך אני מבטא את המפגש בין המבנה הסטטי, הנושא את סימני תקופתו, לבין החיים המתחדשים סביבו.
בת גלים – כשהאדריכלות נבנית בקרבת הים
בת גלים, שכונה שאני אוהב במיוחד ומרבה לצייר. המבנים הוותיקים, המרפסות, שדרות בת גלים והרחובות המובילים אל הים יוצרים עבורי שפה חזותית עשירה.
מבנה הקזינו הישן, הניצב מול הים, מעורר בי מחשבות על הזמן שחלף ועל התפקידים השונים שמבנים ממלאים בחייה של עיר. נוכחותו האדריכלית חזקה, אך הוא נושא עמו גם זיכרון של תקופה אחרת.
אני מתבונן בבניינים לאורך השדרה כדוגמת בית כספי 7, מתחם בתי משפחת רחל וד"ר יצחק סמסונוב, בקווים האופקיים של המרפסות, בחלונות ובמשטחים הבהירים. סביבם נעים החיים: אנשים חולפים, עצים מטילים צל, הצמחייה משתנה והאור המגיע מן הים מעניק לחזיתות מראה אחר בכל פעם.
אינני מבקש להעתיק את בת גלים כפי שהיא. אני מנסה להעביר את התחושה שהיא מעוררת בי, את היחס שבין המבנים למרחב הפתוח ואת הרגע שבו הקבוע והמשתנה נפגשים.
חיפה – בין חומר לרוח
כשאני מתבונן בציוריי, משוק תלפיות ושוק הפשפשים, דרך המבט מסירקין אל רחוב עקרון והים, החצרות החיפאיות ועד מבנה הקזינו והבניינים בבת גלים, אני מגלה חוט מקשר.
לא כל המקומות הללו נבנו באותה תקופה או שייכים לאותו סגנון אדריכלי, אך כולם נושאים חלק מסיפורה של חיפה.
כצייר ארץ־ישראלי, אני מוצא קשר בין ציורי העיר לבין נופי עמק יזרעאל שאני מצייר. בשניהם אני מחפש את תחושת המקום, האור, הנפח והזיכרון האישי.
שבוע הבאוהאוס מאפשר להאיר את המורשת האדריכלית של חיפה ולהזכיר כי ההתבוננות בתקופות השונות והשמירה על המבנים הן חלק מההבנה של שורשי העיר וזהותה.
המבנים אולי נותרים במקומם, אך החיים לצידם ממשיכים להשתנות. עבורי, דווקא המפגש הזה, בין אדריכלות, טבע ואדם, הוא שהופך את חיפה לעיר שאני שב ומצייר.