ענת חסיס אינה מרבה לדבר על הפרקים הקשים בחייה, אך הם נוכחים כמעט בכל משיחת מכחול.
את מה שאחרים היו מכנים "שברים", היא רואה כחומר גלם. נדמה כי תפיסת עולמה מתמצה במשל אשר לווה את התערוכה המשותפת שלה עם אמנון באום, "ORO VE OR" ("זהב ואור") בבית "יד לבנים" בחיפה בשנת 2024.
משל האישה שהפכה כל בור למקפצה, וכל משבר ליצירת אמנות
ברומניה, כך מספר המשל, קערה שנסדקה מושלכת מיד מחשש שתביא מזל רע. במסורת הבדואית אומרים כי ג'ארה שנשברה ניתן לתקן רק פעם אחת. אך ביפן בחרו בדרך אחרת לגמרי: ממלאים את הסדקים בזהב טהור, משום שהשבר אינו פגם שיש להסתיר, אלא פרק בסיפור שמעניק לכלי את ייחודו ואת ערכו.
כך גם האדם. אין מודדים אותו במספר הפעמים שנפל, אלא במספר הפעמים שבהן מצא את הכוח לקום, לשקם את עצמו ולהמשיך ללכת. נדמה שזהו גם סיפורה של חסיס. לאורך השנים ידעה בורות עמוקים של כאב ואובדן, אך בכל פעם שבהם החיים נסדקו, היא בחרה שלא להשליך את עצמה אל שולי הדרך, אלא למלא את הסדקים בזהב סמלי: ביצירה, באמונה ובאור.
ציוריה המופשטים, העזים והאקספרסיוניסטיים אינם מבקשים למחוק את הפצעים, אלא להאיר אותם. הם מהדהדים את המשפט שהופיע בפתח התערוכה: "לא ניתן לשבור אדם שבנה את עצמו משברים".
אצל חסיס, אין זו רק אמירה אסתטית. זוהי ביוגרפיה שהפכה לשפת אמנות.
"גם אני חי פה"
כאן, המדור המבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות ואישיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
זה המקום בו נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם נתארח בביתם ענת חסיס ובן זוגה אמנון באום אשר על הכרמל.
ילדות של נדודים בין תעלות המים להרי האנדים
בשולי הרי האנדים, בעיר מנדוסה שבמערב ארגנטינה, סמוך לגבול צ'ילה, מתחיל סיפורה של ענת חסיס. זוהי עיר יוצאת דופן, שתוכננה מתוך ברית עתיקת יומין עם המים: לאורך רחובותיה זורמות תעלות השקיה המלוות את הכבישים, מזינות את העצים ואת הצמחייה והופכות את הנוף הצחיח למרחב ירוק ופועם חיים.
אל תוך התפאורה היפהפייה הזאת נולדה ענת בשנת 1956, אך הנוף הפסטורלי לא שיקף את המציאות שחיכתה לה בבית.
לדבריה, הוריה היו צעירים ולא בשלים דיים למשימת ההורות, והילדות שנפרשה לפניה הייתה מורכבת, מטלטלת ולעיתים אף קשה.
כמעט מדי שנה ארזה המשפחה מחדש את חייה ועברה למקום מגורים אחר. בכל מעבר כזה נאלצה ענת להיפרד מבית ספר, ממורים ומחברים, ולהתחיל שוב מן ההתחלה, כאילו שורשים אינם אלא דבר זמני.
רק כשהייתה בת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה השתקעה המשפחה בבואנוס איירס, העיר הגדולה שהעניקה לה לראשונה תחושה מסוימת של יציבות. תשע שנים מאוחר יותר, בגיל עשרים ואחת, עזבה את ארגנטינה ועלתה לישראל, כשהיא נושאת עמה לא רק מזוודה, אלא גם זיכרונות של ילדות שנבנתה מתוך תנועה בלתי פוסקת, הסתגלות מתמדת וכמיהה עמוקה למקום שיהיה באמת בית.
ענת היא הבכורה מבין שלוש אחיות: אחריה נולדה סילביה, שהלכה לעולמה, ולאחר מכן גבריאלה, המתגוררת כיום בערד. גם הקשרים המשפחתיים הללו נטוו לאורך השנים על רקע המסע המתמשך שהחל באותה עיר הררית, שבה זרמו המים ברחובות בקביעות, בעוד חייה של הילדה שנולדה בה זרמו במסלול שהיה רחוק מלהיות צפוי או שקט.
ארגנטינה שהלכה והחשיכה
בשנות השבעים הייתה ענת מחוברת לתנועת הנוער הציונית בארגנטינה, בתקופה שבה הציונות הייתה עבורה לא רק רעיון אלא גם מרחב חברתי, תרבותי וזהותי.
אבל ארגנטינה של ילדותה ונעוריה הלכה והשתנתה לנגד עיניה. בשנת 1977 כבר הייתה המדינה נתונה באחיזתה הכבדה של החונטה הצבאית, בתוך מה שנודע לימים כ"מלחמה המלוכלכת", תקופה אפלה של חטיפות, עינויים והיעלמויות כפויות של אלפי בני אדם שנחשדו בהתנגדות למשטר.
בבואנוס איירס החלו באותם ימים להתאסף אימהות בכיכר מאי, נשים שהגיעו שוב ושוב אל הרחבה מול ארמון הנשיאות, מחזיקות בתמונות ילדיהן ודורשות לדעת מה עלה בגורלם. מאחורי המראות הללו הסתתרה מדינה שבה החיים הציבוריים התנהלו תחת פחד, ובו בזמן ביקש המשטר הצבאי להציג כלפי חוץ, תמונה של התייצבות כלכלית ושיפור בנתונים, בעוד המחיר היה דיכוי פוליטי חריף.
גם בישראל החלו להישמע יותר ויותר שאלות על גורלם של יהודי ארגנטינה שנעלמו, ובכנסת התקיימו דיונים בנושא, אך חלקם נשמרו בסוד בשל היחסים הרגישים בין ישראל לחונטה.
עבור ענת, ההיסטוריה הגדולה הזאת לא הייתה רק עניין של עיתונים או דיונים מדיניים. היא חדרה אל החיים הפרטיים והפכה את העתיד לשאלה דחופה.
כשההיסטוריה דחקה בה לעזוב
בשנת 1978 הבינה כי אין טעם להמתין עד לעלייה המתוכננת של הגרעין המשפחתי, וכי ייתכן שהזמן לעזוב הוא עכשיו.
היא החליטה להקדים את העלייה ונישאה לחבר שהיה לה באותה תקופה, יובל חסיס, האיש שלימים יהיה אבי ילדיה. גם ההחלטה להקדים את החתונה הייתה קשורה למציאות הפוליטית: יובל היה חבר במפלגה הקומוניסטית, עובדה שעלולה הייתה להיות מסוכנת עבורו תחת שלטון צבאי שראה בקומוניזם ובשמאל הפוליטי איום.
שבעה ימים בלבד לאחר החתונה עלו השניים על מטוס לישראל. באופן רשמי אפשר היה לקרוא לזה "טיול ירח דבש", אבל שניהם ידעו שהנסיעה הזאת היא למעשה פרידה סופית מארגנטינה, גם אם עדיין לא אמרו זאת בקול רם.
ענת עזבה מאחוריה שלוש שנות לימודי אדריכלות שכבר השלימה באוניברסיטה בארגנטינה, והגיעה לישראל עם מטען כפול: מצד אחד, מקצוע שהחלה לבנות לעצמה ועתיד שעדיין לא היה ברור; מצד אחר, הידיעה שהיא משאירה מאחוריה ארץ שהפכה למקום שבו אי אפשר עוד לסמוך על המחר.
להתחיל מחדש, בעברית
בישראל לא חיכה לה כל "ירח דבש" במובן הרומנטי של המילה. כמעט מיד נסעו השניים לקיבוץ "גן שמואל", אל האולפן שבו החלו ללמוד עברית.
בתוך חודשים ספורים החליפה ענת את הספרדית של ילדותה ואת הרחובות המוכרים של ארגנטינה בשפה חדשה, בנוף חדש ובחיים שעדיין היה עליה ללמוד כיצד לחיות בהם. לאחר כחצי שנה הם עברו לבאר שבע, ושם למדה ענת עברית טכנית, מתוך מטרה מעשית וברורה: להשלים את לימודיה ולהמשיך אל הטכניון.
כך, כמעט בלי טקס פרידה, הפכה העלייה לישראל ממעשה של הגירה למעשה של בניית חיים. הילדה ממנדוסה, שכבר למדה בילדותה להסתגל שוב ושוב למקום חדש, נדרשה פעם נוספת להתחיל מן ההתחלה. אלא שהפעם המעבר היה גדול יותר מכל קודמיו: לא עוד בית ספר או עיר, אלא יבשת, שפה, מקצוע וזהות שלמה ובניגוד לכל המעברים הקודמים, היא בחרה בעצמה לאן ללכת.
שתים עשרה שנים מול הר תבור
בשנת 1979 הגיע "גרעין שינוי" לקיבוץ גזית, השוכן מול הר תבור, והביא איתו אל הנוף הישראלי הצעיר קבוצה של אנשים שביקשו לבנות לעצמם חיים משותפים. ענת ובעלה הצטרפו אליהם, ובדיעבד היא אומרת שאנשי הגרעין היו, למעשה, המשפחה שלה.
אולי יש במשפט הזה משהו שמסביר יותר מכל את משמעותן של השנים הללו בחייה. לאחר ילדות של נדודים בארגנטינה, מעבר בין בתים ובתי ספר, ולאחר העלייה לישראל והמאמץ להתחיל מחדש בשפה ובארץ שאינן שלה, מצאה ענת בקיבוץ לראשונה קבוצה של אנשים שאפשר להישען עליה. במשך שתים עשרה שנים חיו בני הזוג בגזית, ובתוך החיים הקיבוציים, מול ההר שהפך לחלק מן האופק היומיומי שלהם, נולדו להם ילדיהם.
דנה, הבכורה, נולדה בשנת 1983. כיום היא מחנכת בבית ספר תיכון בקצרין, מתגוררת במושב קדמת צבי ומגדלת ארבעה ילדים. בשנת 1985 נולד יואב, שלימים בחר במוזיקה כמקצוע וכדרך חיים. הוא מתגורר במושב אלמגור ומתפרנס מהובלת מפגשי שירה בציבור ומיצירה מוזיקלית, ובין הדברים המשמעותיים שיצר נמצא גם השיר שכתב על אמו, ענת, שיר שאינו רק מחווה לבן לאמו, אלא ניסיון לתרגם למילים ולמנגינה משהו מן המסע שעברה. ליואב שלושה ילדים, וכך הסיפור המשפחתי שנולד אי שם במנדוסה ממשיך להתרחב, מדור לדור, בתוך הנוף הישראלי.
בהמשך, לאחר שהמשפחה עברה לכרמיאל, נולדה מור. שערה הבלונדיני הזכיר לענת את השמש, ובספרדית, שפת ילדותה, "סול" פירושו שמש. בבגרותה בחרה מור לשנות את שמה לסול, שם שנושא בתוכו, כמעט בלי הסבר, חוט דק המקשר בין חייה בישראל לבין השפה והעולם שמהם הגיעה אמה.
סול נולדה בשנת 1992 וכיום מתגוררת, אף היא, במושב אלמגור. היא עובדת במכון שמיר למחקר, הפועל מקצרין בלב הגולן, מרכז העוסק במחקר יישומי, חדשנות ופיתוח אזורי. במסגרת עבודתה היא מובילה את פעילות הרשות במישור האסטרטגי והתפעולי, אחראית ליישום מדיניות, לקידום יוזמות חדשות, לניהול צוותים ולהובלת שיתופי פעולה עם גופים חיצוניים, ומייצגת את הרשות מול גופים ממשלתיים, התקשורת והציבור. במקביל היא מנהלת את מכון ד.י.מ. ייעוץ והדרכה בע"מ.
כך, שנים לאחר שענת עצמה חצתה יבשות כדי לבנות חיים חדשים, התפזרו ילדיה במרחב הישראלי, כל אחד מהם מצא לעצמו שביל משלו, אך כולם נושאים איתם משהו מן המסע שהתחיל הרבה לפני שנולדו: ממנדוסה, דרך העלייה לישראל, הקיבוץ, הגליל והגולן, ועד למשפחה שכבר אינה רק זיכרון של מקום, אלא מקום של ממש.
עת לעזוב את הבית שהיה
ענת מספרת על שנות הקיבוץ כעל שנים שבהן למדה, אולי לראשונה, מה פירושו של בית. הקיבוץ היה המקום שבו למדה להיות אמא, לא רק במובן המעשי של גידול ילדים, אלא בתוך קהילה שבה חיי המשפחה היו שזורים בחיי החברה.
מבחינה חברתית היה לה טוב, והיא זוכרת את התקופה הזאת כתקופה טובה גם עבור ילדיה. הם גדלו בתוך מרחב שבו הטבע לא היה תפאורה אלא חלק מחיי היומיום. ענת למדה לאהוב את האדמה, את הנוף, את הארץ, ואת כל אותם דברים שהופכים מקום גיאוגרפי למקום ששייך לך. במובן הזה, הקיבוץ העניק לה משהו עמוק: תחושת שייכות.
אבל מה שהיה לה טוב לא היה בהכרח טוב ליובל, בעלה. יובל רצה להמשיך במסלול האקדמי. הוא כבר היה עובד סוציאלי בחיפה והחל מסלול לתואר שני, וביקש להמשיך את לימודיו. הקיבוץ, לעומת זאת, נזקק לאנשים במפעל ולא אישר לו לעשות זאת. עבור ענת, ההחלטה הייתה קשה אך בסופו של דבר כמעט בלתי נמנעת. היא הלכה אחרי בעלה.
בשנת 1990 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לכרמיאל, עיר שהייתה אז עדיין בראשית דרכה. המעבר לא היה פשוט. רכישת דירה בעיר הייתה משימה קשה, ובמיוחד עבור מי שהגיעו מן הקיבוץ בלי הון עצמי משמעותי ובלי מעגל עֲרֵבִים שיכלו לסייע בקבלת משכנתא. במציאות שנוצרה, לא פעם רק קיבוצניקים אחרים יכלו "לחתום ערבות" זה לזה, משום שהם עצמם הכירו את הקושי ועמדו באותו מצב.
אבל הקושי הכלכלי היה רק חלק מן השינוי. ענת גילתה עד כמה החיים בעיר שונים מן החיים בקיבוץ, החל בשירותי הבריאות וכלה במערכת החינוך ובאופן שבו משפחה נדרשת להתנהל בעולם עירוני. אחרי שנים שבהן הקהילה הקיבוצית הייתה מסגרת כמעט עוטפת, היא נאלצה ללמוד מחדש כיצד לבנות חיים מתוך מציאות שבה כל משפחה עומדת יותר בפני עצמה.
מהשבר נבנה עתיד חדש
ענת, שכבר למדה אדריכלות בארגנטינה והשלימה את דרכה המקצועית בישראל, הפשילה שרוולים והחלה לעבוד כאדריכלית במשרד בכרמיאל.
אלא שאחרי תקופה כלכלית קשה החליטה שלא להמתין עוד שמישהו אחר יפתח בפניה דלת, ויצאה לעצמאות.
היא בנתה משרד משלה, שעסק לאורך השנים במגוון רחב של פרויקטים: מבני ציבור, שכונות מגורים, בתים פרטיים, מבני תעשייה וגני ילדים. בין עבודותיה היו גם חווה חקלאית בכרמיאל ושכונה בבנימינה.
במקביל, גם יובל נאלץ להמציא את עצמו מחדש. הוא עבד כיועץ ארגוני, אך העבודה הייתה תובענית מאוד, והוא החל לחפש כיוון אחר. החיפוש הוביל אותו לעולם הבטיחות, והוא הקים בכרמיאל מכללה לקורסים ייעודיים בתחום בטיחות הסביבה ובטיחות במפעלים. החברה שקמה סביב הפעילות הזאת קיבלה את שמה מראשי התיבות של שמות שלושת ילדיהם, דנה, יואב ומור (לימים: סול): ד.י.מ. ייעוץ והדרכה בע"מ.
בתוך המעבר מן הקיבוץ אל העיר, קרה דבר מה שאולי היה גדול יותר מן המעבר עצמו. משפחה שהייתה רגילה להשתייך למסגרת קיימת נאלצה ליצור לעצמה מסגרת חדשה. ענת עשתה זאת באמצעות האדריכלות, יובל באמצעות עולם הבטיחות, ושניהם, כל אחד בדרכו, החלו לבנות לא רק פרנסה אלא חיים שהם שלהם.
מהמשפחה שנבנתה אל מפעל של ידע
בשנת 1993, כמה שנים לאחר שהמשפחה עזבה את הקיבוץ ובנתה לעצמה חיים חדשים בכרמיאל, וכאמור ד"ר יובל חסיס, הקים את מכון ד.י.מ. ייעוץ והדרכה, ראשי התיבות, שנלקחו משמות שלושת ילדיהם, דנה, יואב ומור (סול), העניקו למפעל המקצועי גם חתימה משפחתית, כמעט אינטימית.
יובל, בעל תואר שלישי במדעי ההתנהגות, יועץ ארגוני בכיר וחונך עסקי, הביא אל המכון את הניסיון שצבר בעבודה עם חברות, ארגונים ומוסדות, ואת התפיסה המקצועית שלו בתחומים של ייעוץ ארגוני ועסקי, משאבי אנוש ופיתוח ארגוני.
אבל מאחורי המילים המקצועיות הייתה גם השקפת עולם ברורה: אפשר להציב גבולות בלי לוותר על אנושיות, אפשר לדרוש תוצאות בלי לאבד את האדם שבדרך, ואפשר לנהל מערכת במסגרות ברורות ותכליתיות ובו בזמן להשאיר בה מקום ללמידה, להקשבה ולצמיחה.
המכון הלך והתפתח סביב העיקרון הזה, ובמהלך השנים נבנה בו צוות רב-מקצועי של יועצים, מרצים ומדריכים, אנשי מקצוע שנבחרו בזכות מומחיותם, אך גם משום שהתאימו לרוח המכון.
גם כשהחיים נשברו – היא נשארה להחזיק אותם
בסוף שנות התשעים נדמה היה שענת ויובל חסיס הגיעו אל המקום שאליו הובילו אותם כל השנים. בשנת 1998 עברו לגור במעלות, לבית פרטי, והעתיד נראה מבטיח. אחרי ילדות של נדודים, עלייה לארץ, שנות קיבוץ, מעבר לעיר ובנייה הדרגתית של חייהם המקצועיים, היה נדמה שסוף סוף נוצרה להם קרקע יציבה.
ואז, בבת אחת, הכול השתנה.
יובל חלה בסרטן הלבלב. במשך שמונה חודשים התנהלו חייו בין בתי חולים לבין תקווה שהלכה ונשחקה, וענת הייתה לצדו, מטפלת בו במסירות אין קץ.
בתקופה הזאת העסק, שהיה חלק מרכזי מחייהם, הלך והתמוטט. החובות הצטברו, הביטחון הכלכלי התפורר, והבית שנראה זמן קצר קודם לכן כמו סמל להצלחה הפך למשהו שכבר אי אפשר היה להחזיק בו. לאחר שמונה חודשים יובל נפטר. עבור ענת הייתה זו, לא רק אובדן של בן זוג, אלא קריסה של עולם שלם שנבנה במשך שנים. היא נותרה עם האבל ועם חובות כבדים, ונאלצה כמעט מיד להתחיל לחשב מחדש את חייה.
היא מכרה את הבית במעלות, מכרה את המכוניות וצמצמה את חייה כמעט עד היסוד. תחילה עברה למושב חוסן, אחר כך חזרה לכרמיאל, ושם חזרה לעבוד, קשה מכפי שעבדה אי פעם. היה עליה להחזיק את העסק, להתמודד עם החובות ולהמשיך לתפקד בעולם שלא עצר לרגע כדי לאפשר לה להתאבל. הניסיון להציל את מה שנותר הביא אותה בשלב מסוים להכניס לעסק אנשים שעליהם סמכה, אך בהמשך התברר לה כי לא כולם עשו את עבודתם נאמנה. היא נפרדה מהם והמשיכה הלאה, כשהיא מפנה את עיקר כוחה להשקעה במכללה לבטיחות.
בתוך השנים הקשות האלה הייתה לצדה בתה הצעירה, סול, שעזרה לה בכל מאודה להרים מחדש את המכללה. במובן מסוים, התפקידים התהפכו: האם, שהקדישה את חייה לבניית המשפחה, מצאה את עצמה נשענת על בתה כדי לבנות מחדש את מה שנשבר.
כיום סול מנהלת את מכללת ד.י.מ. ייעוץ והדרכה, שהפכה לגוף מקצועי המשרת מפעלים רבים, בעיקר בצפון הארץ, ובהם שטראוס, תנובה, ישקר, אסם, מי עדן, קוקה קולה ועוד.
סביב המכללה פועלים כיום כ-90 מרצים עצמאיים. המספר הזה אולי מספר משהו על גודלה של המערכת, אבל לא על הדרך שנדרשה כדי להגיע אליו. מאחורי המוסד המקצועי עומדת אישה שבשלב מסוים איבדה כמעט את כל מה שנראה מובטח, ובמקום להניח לעסק לקרוס יחד עם חייה הקודמים, בחרה לאסוף את השברים, להיעזר בילדיה, ולבנות מהם שוב משהו שעומד על הרגליים.
לפני השבר הגדול – למודי ציור במרכז האמנויות ע"ש אפטר-ברר במעלות
יש אמנים המגיעים אל האמנות מתוך בתי הספר לציור, ויש כאלה שמגיעים אליה מכיוון בלתי צפוי. סיפורה של ענת חסיס מתחיל דווקא בעולם האדריכלות.
כאמור היא ילידת ארגנטינה, שעלתה לישראל בשנת 1978 והייתה שנים רבות חברת קיבוץ גזית, בנתה קריירה של יותר משלושים שנה כאדריכלית, בוגרת הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון. מכאן שזהו מקצוע המבוסס על סדר, דיוק ומשמעת.
אולם בשנת 2010, כאשר החלה ללמוד במרכז האמנויות ע"ש אפטר-ברר במעלות, בהנחיית האמנית חנה ניר קמגושנאי, גילתה עולם הפוך כמעט לחלוטין.
אך אצל חסיס במקום קווים ישרים ומדודים הופיעו מחוות חופשיות, במקום חישובים ותוכניות, אינטואיציה, במקום שליטה מלאה, אמון במה שהיד והלב מבקשים ליצור.
מן האובדן אל הבד: הצבעים שהפכו לדופק של החיים
בשנת 2014 נפטר בעלה לאחר מחלה קשה. עבור רבים, האבל מצמצם את העולם.
אצל חסיס הוא הרחיב אותו אל תוך הבד. הציור חדל להיות תחביב או עיסוק אמנותי והפך לצורך קיומי. היא אינה מציירת את האובדן, אלא מציירת מתוכו. כל טפטוף צבע, כל התזה וכל קו שנזרק אל הקנבס הם ניסיון לתת צורה לרגש שאינו מסוגל להפוך למילים. הצבעים אינם ממחישים סיפור. הם הסיפור עצמו.
כאן מתברר גם הקשר בינה לבין ג'קסון פולוק ואמני "אסכולת ניו יורק". כמו פולוק, וילם דה קונינג ופרנץ קליין, גם חסיס פועלת במסורת ה"ציור בפעולה" (Action Painting).
ענת משתמשת בצבעי אקריליק ובצבעים תעשייתיים, מטבילה חוטים ובדים בצבע, שופכת, מטפטפת ומתיזה. פעולת הציור עצמה הופכת לחלק מן היצירה. אולם בעוד שאצל פולוק נדמה שהאנרגיה מתפרצת אל העולם, אצל חסיס היא נובעת ממקום אינטימי הרבה יותר. כל מחווה נראית כמו דופק. כל שכבת צבע היא זיכרון. כל ציור הוא ניסיון ללכוד רגע רגשי לפני שייעלם.
הקשיים החבויים והסערות שמתחת לשכבת הצבע
לכאורה, השנים שלאחר האובדן היו שנים של התאוששות. ענת הצליחה לייצב מחדש את חייה המקצועיים, ובמקביל החלה יצירתה האמנותית לקבל הכרה ולצאת מן המרחב הפרטי אל הציבורי. בשנת 2014 הציגה תערוכת יחיד בלובי עיריית מעלות, בשנת 2017 השתתפה בתערוכה הקבוצתית "360 מעלות" במרכז האומנויות במעלות, שנערכה לציון שישים שנה לעיר, ובשנת 2018 הציגה תערוכת יחיד בבניין W בתל אביב, שנשאה את השם "מכחול על השולחן".
היו אלה רגעים שבהם אפשר היה להביט מבחוץ ולראות אישה שבנתה את עצמה מחדש: אדריכלית, בעלת עסק, יוצרת, אמנית המציגה את עבודותיה לקהל. אבל מתחת להישגים האלה נמשכה התמודדות אחרת, שקטה הרבה יותר.
הלחץ המצטבר של החיים, השנים של העבודה והמאבק, האובדן של יובל והצורך להחזיק לבדה משפחה ועסק, נתנו בה את אותותיהם.
אי אפשר לדעת מה מביא מחלה איומה אל חייו של אדם, ואין דרך לקשור באופן פשוט בין מה שעובר על הנפש לבין מה שמתרחש בגוף. אבל העובדה נותרת בעינה: ענת נאלצה להתמודד פעמיים עם סרטן, ובשתי הפעמים יצאה ממנו.
הפעם הראשונה הייתה בשנת 2012, והשנייה בשנת 2017. בתוך רצף החיים הזה יש משהו כמעט בלתי נתפס: דווקא בשנה שבה השתתפה בתערוכה שציינה את שישים שנותיה של מעלות, נאלצה להתמודד שוב עם המחלה. היא המשיכה ליצור, לעבוד ולהציג, כאילו גם הגוף עצמו נדרש לעמוד באותו מבחן שהחיים כבר הציבו בפניה פעמים רבות כל כך.
אולי משום כך מקבלת היצירה שלה משמעות נוספת. הצבעים אינם רק בחירה אסתטית, והציורים אינם רק תוצר של כישרון. מאחוריהם נמצאת אישה שכבר למדה כי החיים אינם מתחייבים להישאר שלמים, וכי לפעמים היכולת להמשיך אינה נמדדת בהיעדר הסערה, אלא ביכולת למצוא בתוכה דרך לנשום, ליצור ולהמשיך הלאה.
כאב ותחושת ייאוש מול אופטימיות
למרות שמקור היצירה הוא בכאב, אין ביצירותיה תחושת ייאוש, להפך, ככל שמתבוננים בהן, מתגלה אופטימיות שקטה. נדמה כי מתוך שכבות הצבע הכהות צומחים איים של אור, כאילו החיים עצמם מסרבים להיכנע לאובדן.
חסיס אינה מתכחשת למוות, אך גם אינה מעניקה לו את המילה האחרונה. בעיניה, המוות הוא חלק בלתי נפרד ממסע החיים, לא רק סופו. זוהי תפיסה שמעניקה לעבודותיה עומק רגשי יוצא דופן, הן אינן מבקשות לנחם, אלא להזכיר שגם לאחר הסערה אפשר למצוא דרך להמשיך ללכת.
כאמור הציגה חסיס במספר תערוכות, בהן תערוכת יחיד בעיריית מעלות בשנת 2014 ותערוכה קבוצתית במרכז האמנויות מעלות בשנת 2017. תערוכת היחיד הראשונה שלה במרכז הארץ היא עבורה הרבה יותר מאירוע אמנותי. זו הייתה הזמנה לשיחה. היא אינה מבקשת מן הצופה למצוא פירוש אחד נכון או לפענח סמל נסתר. היא מבקשת ממנו להתמסר לחוויה, להיכנס אל תוך המערבולת הצבעונית ולהסכים לרגע אחד שלא לכל שאלה יש תשובה. בהמשך תציג אף בשתי תערוכות נוספות.
"מכחול על השולחן" – מבן לאימו, שירו של יואב חסיס
אולי את מה שהציורים של ענת מבקשים לומר ביטא בנה, המוזיקאי יואב חסיס, יותר מכל אדם אחר, בשיר שכתב עבורה, "מכחול על השולחן".
השורה "הסערה סוף סוף הלכה, אחרי הכול, ואפשר כבר לנגב את הדמעות" נשמעת כמעט כמו כותרת לכל גוף עבודתה. אין בה הכרזה על ניצחון, וגם לא ניסיון למחוק את מה שכאב. יש בה משהו צנוע ומפוכח יותר: ההכרה בכך שהסערה הייתה חלק מהחיים, שהדמעות היו אמיתיות, ושגם אחרי שהן יבשו נשאר משהו שאפשר לעשות איתן.
להפוך את הכאב לצבע, את הצבע לזיכרון, ואת הזיכרון לתקווה. במובן הזה, הציורים של ענת אינם מבקשים רק להיראות. הם מבקשים להמשיך ולחיות אצל מי שהתבונן בהם, להישאר בתוכו גם לאחר שיצאו מן הגלריה, אולי אפילו לחזור ברגע בלתי צפוי, כמו מנגינה ששומעים פעם אחת וממשיכה להתנגן בראש.
החיבור הזה בין צבע למוזיקה אינו מקרי.
מאז שיואב זוכר את עצמו, המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. כשהיה ילד גילה את הקסם שבפסנתר ובגיטרה, אבל לא פחות מכך גילה את הכוח החברתי שלהם: את היכולת המופלאה של מנגינה לפתוח דלת בין בני אדם.
בתחילת שנות העשרים לחייו, כמעט בכל מפגש חברתי היה מגיע עם כלי נגינה. בתוך דקות היה משהו משתנה בחדר. שיחה הייתה הופכת לשירה, אנשים שהגיעו זה לזה כמעט כזרים היו מצטרפים לקול אחד, והמפגש היה נעשה למעין מקהלה מאולתרת של שמחה.
אז החל להבין את מה שיהפוך לימים לאחד הצירים המרכזיים בחייו: את העוצמה של שירה בציבור, את האופן שבו מילים ומנגינה יכולות לקחת קבוצה של יחידים ולהפוך אותה, אפילו לזמן קצר, לחבורה מלוכדת. בהדרגה גדל הביקוש למפגשים שהוביל. מה שהתחיל כתחביב הלך ותפס מקום מרכזי בחייו, עד שהפך לעיסוקו העיקרי ולבסוף לקריירה.
כך, בדרכים שונות, האם והבן מצאו לעצמם את אותה שפה עתיקה: היא באמצעות מכחול וצבע, הוא באמצעות מילים, מנגינה וקולות של אנשים אחרים. שניהם אינם מבטיחים שהסערה לא תחזור. הם מציעים דבר אחר, אולי משמעותי יותר: שגם בתוך הסערה, ואפילו אחריה, אפשר ליצור משהו שמחבר בין אדם לעצמו ובין אדם לאדם.
האזינו לשיר: "מכחול על השולחן"
קרן של אור חדש אחרי שנות ההישרדות
אחרי כמה שנים שבהן עסקה ענת בעיקר בהישרדות, בניסיון לייצב את חייה מחדש ובשיבה לכרמיאל, הגיע באוגוסט 2020 רגע שלא היה בו דבר מן הדרמה של השנים שקדמו לו, ובכל זאת שינה את כיוון הסיפור.
היא הכירה את אמנון באום. אמנון, חיפאי ותיק, יליד 1952, הגיע אל הקשר הזה עם סיפור חיים משלו, שנרקם מתוך סקרנות בלתי פוסקת ומגוון כמעט בלתי צפוי של עיסוקים. בבית הספר למד ב"רמז" ואחר כך ב"תיכון חוגים", ובצבא שירת כטכנאי בחיל הים. מי שהכיר אותו בתקופת השירות זוכר את הכינוי שנדבק אליו, "קטן עם זקן", וגם את העובדה שהיה ידוע כמי שמרבה לצאת לטיולים. אבל התואר שאולי מתאים לו יותר מכל הוא אוטודידקט.
הוא למד בכוחות עצמו להיות טכנאי, עסק בכימיה, עבד כטכנאי מחשבים, בדק ותיקן מכונות לבדיקות שמיעה, עסק בייעוץ אקוסטי, ובמקביל טיפח תחביב שהלך ותפס מקום מרכזי בחייו: צילום.
עם הזמן הצילום כבר לא נשאר רק תחביב. הוא החל לעסוק גם באוצרות תערוכות, ובכך מצא דרך נוספת להתבונן בעולם, לבחור מה ראוי להישאר בתוך המסגרת ולספר באמצעות תמונות סיפור שאינו נאמר במילים.
בין ענת לאמנון נוצרה תחילה חברות, ולאחר מכן קשר קרוב ועמוק יותר. במשך כמה שנים צמח ביניהם קשר שנשען על ידידות רבה, על סקרנות הדדית ועל היכולת להיות יחד בלי למהר להגדיר את הדברים. אבל המרחק בין כרמיאל לחיפה הפך עם הזמן לשאלה מעשית.
לעיתים, אם רוצים לתת לקשר מקום אמיתי בחיי היומיום, צריך גם שיהיה להם מקום משותף. לאחר כמעט שנתיים, במאי 2022, ענת עשתה שוב את הצעד שכבר הכירה היטב מחייה: היא ארזה את חייה ועברה, הפעם לא מפני שנאלצה לברוח ממשהו, אלא מפני שבחרה להתקרב למישהו.
היא עזבה את כרמיאל ועברה לחיפה, אל העיר שבה נולד אמנון ובה עבר את מרבית חייו. אחרי שנים שבהן כל מעבר בחייה היה כרוך באובדן, בהסתגלות או בצורך להתחיל מחדש, היה במעבר הזה משהו אחר. הפעם לא הייתה זו התחלה שנכפתה עליה, אלא התחלה שהיא בחרה בה.
בית שנולד מחדש, וחיים שמתחילים להיפתח
הבניין שבו בחרו ענת ואמנון לחיות יחד נושא בתוכו שכבה נוספת של היסטוריה. הוא הוקם בשנת 1954 ביוזמת הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית, בתקופה שבה חיפה הייתה עדיין עיר במדינה צעירה, והרעיון של בניית בית בארץ היה כרוך גם בבניית קהילה וזהות.
אמנון רכש את הדירה בשנת 2000, אך מה שהפך לימים לביתם המשותף הינו רחוק מאוד מדירה במובנה הרגיל. בראשית דרכה הייתה למעשה מעין קומת מחסנים, והיה צורך בשיפוץ מסיבי כדי להפוך אותה למרחב מגורים.
מן המבנה המקורי נותרו בעיקר הקשתות והדלת הייחודית של הדירה, שני שרידים אדריכליים שמספרים, כמעט בלי מילים, על מה שהיה כאן לפני שהחיים החדשים נכנסו פנימה. לאחרונה ענת הייתה שותפה לעיצוב הדירה מחדש, ובמיוחד לשיפוץ המטבח, וכך הבית הפך בהדרגה למקום שיש בו לא רק היסטוריה אלא גם טביעת יד אישית.
מרחב חדש ויכולת נשימה
אולי היה משהו במרחב החדש הזה, ובתחושת הרווחה והאתנחתא שהגיעה לאחר שנים שבהן חייה היו כרוכים ב"צרות הצרורות בצרור החיים" (ציטוט מתוך וידוי גדול/אמנון שמוש), שאפשר לענת להפנות שוב את מבטה אל היצירה.
כשהלחץ מעט התרופף, נפתח גם מקום לעבודה האמנותית, והיא שבה להציג את ציוריה. בשנת 2023 השתתפה בתערוכה הקבוצתית "זה הטבע שלי" בבית גבריאל, ובשנת 2024 הציגה יחד עם אמנון בתערוכה "OR VE ORO" בבית יד לבנים בחיפה.
היה בכך משהו סמלי: לאחר שנים שבהן האמנות שלה נולדה במידה רבה מתוך מאבק, אובדן והישרדות, היא מצאה את עצמה מציגה אותה בתוך פרק אחר בחייה, לצד אדם שהגיע אליה דווקא אחרי שהסערות הגדולות כבר עברו. הבית החדש, על הקשת והדלת שנשמרו מן העבר, נעשה במובן מסוים למטאפורה לחייה של ענת עצמה: לא למחוק את מה שהיה, אלא לשמר ממנו את מה שראוי להישאר, ולבנות סביבו מרחב חדש.
המקום שבו הצבע פוגש את השקט
בביתם של ענת קסיס ואמנון באום יש פינות רבות, אבל אם צריך לבחור את המקום שבו ענת מרגישה שהבית באמת נפתח אליה, זו הגינה.
היא כמעט חבויה בליבו של הכרמל, גינה שתמיד יש בה צל, גם בימים שבהם השמש מכבידה על הרחובות. זהו מקום שמזמין האטה.
אחרי שנים שבהן חייה של ענת נעו בין ארצות, בתים, קיבוצים, ערים, מאבקים והתחלות חדשות, הגינה הזאת מציעה לה דבר פשוט בהרבה: שקט. כאן היא נוטה לצייר, וכאן היא עושה חלק גדול מעבודותיה.
הטבע אינו רק הנוף שהיא מביטה בו, אלא כמעט שותף למעשה הציור. האור המשתנה, הצל, העלים והתנועה השקטה של הצמחייה מלווים אותה בזמן שהיא עובדת. מבחינתה, הגינה היא כמעט גן עדן פרטי, מקום שבו אפשר להיות לבד בלי להרגיש בודדה.
המטבח שנפתח אל היער
אם הגינה היא המקום שבו ענת יוצרת, הרי שהמטבח הוא המקום שבו היא מעניקה ונותנת.
היא אוהבת מאוד לבשל, ובעיקר אוהבת את הרגע שבו אוכל שהכינה בעצמה יוצא מן המטבח ועובר אל השולחן, אל אנשים אחרים. היא אוהבת לארח, להגיש, לראות אחרים נהנים ממה שבישלה.
אבל גם כאן הבית אינו מסתגר בתוך עצמו. מן המטבח נפתח חלון גדול אל נוף ירוק של ואדי נחל לוטם, ובמבט ממנו נדמה לעיתים כאילו הבית עצמו נמצא בתוך יער.
הירוק אינו צבע אחד, אלא אינספור גוונים המשתנים לפי האור, העונה והשעה. זהו נוף שמכניס את הכרמל אל תוך הבית, ומעניק גם למטבח, המקום הפעיל והחברתי ביותר בבית, תחושה של מרחב ושל נשימה.
שתי כורסאות וסיפור משפחתי
ובסלון הבית נמצאת הפינה השלישית, אולי האינטימית מכולן: שתי כורסאות וינטג' ישנות, שאמנון שיפץ בעצמו.
הכורסאות נבנו במקור על ידי אביו של אמנון, שהיה נגר, ולכן יש בהן משהו שמעבר לעיצוב ולנוחות. הן נושאות בתוכן את עבודת היד של אדם שכבר איננו, את ההיסטוריה של משפחתו ואת הבחירה של הבן לשמר משהו מן העולם שממנו בא.
ענת אוהבת במיוחד את שתי הכורסאות האלה, ובדרך כלל הן המקום שבו היא ואמנון יושבים יחד וצופים בטלוויזיה. אם הגינה היא המקום שבו היא יוצאת אל הטבע, והמטבח הוא המקום שבו היא פותחת את הבית לאחרים, הרי ששתי הכורסאות הללו הן המקום שבו החיים נעשים פשוטים: שני אנשים יושבים זה לצד זו, בסופו של יום, בבית שבנו לעצמם, בתוך חפצים שיש להם עבר ונוף שיש לו זיכרון.
התמונה שלא נתנה לעבר להיעלם
בביתם של ענת חסיס ואמנון באום, מצטברים חפצים רבים, אבל נדמה שכל אחד מהם מחזיק בתוכו סיפור קטן, זיכרון או חתיכה של חיים.
דווקא בתוך השפע הזה, ענת שומרת קרוב במיוחד ללב תצלום שלה כתינוקת, ממוסגר במסגרת חומה דקה.
יש בתמונה הזאת משהו כמעט פרדוקסלי. במשך חייה עשתה ענת מאמץ מודע להתרחק מן השורשים הישנים שלה ולהתחבר דווקא לארץ ישראל, המקום שבו בחרה לבנות את חייה. ובכל זאת, התינוקת שבתצלום היא היא, עוד לפני כל הבחירות, המעברים וההתחלות מחדש.
התמונה אינה רק מזכרת מילדות בארגנטינה, אלא עדות לחיים שהיו שם קודם, לפני שהגיעה האישה שתהיה לימים ענת חסיס. אולי משום כך היא כה קרובה אליה: היא מזכירה לה שלא משנה כמה רחוק אדם הולך, יש בתוכו תמיד גרסה מוקדמת של עצמו שאיננה נעלמת.
הבובה מחברה מארץ רחוקה, ששומרת את מרים ז"ל קרובה
במקום אחר ברחבי הבית נמצא חפץ נוסף, בעל מטען רגשי מסוג שונה: זוהי בובת קרמיקה המונחת בסמוך לרדיו ישן.
הבובה הייתה מתנה מחברתה הטובה מרים, שהייתה חברה קרובה במשך שנים רבות, עוד מתקופת החיים בארגנטינה, ונפטרה לא מכבר.
חפץ מיוחד זה נעשה עם השנים למעין גשר בין שתי ארצות ובין שתי תקופות בחייה של ענת. הוא מחזיר אותה אל החברות שנוצרה שם, אל החיים שהיו להן יחד בארגנטינה, אבל גם אל הדרך שבה הקשר ביניהן הצליח להמשיך להתקיים עוד שנים רבות לאחר שענת עלתה לישראל.
יש חפצים שאינם זקוקים לערך חומרי כדי להיות יקרים. די בכך שהם שומרים בתוכם קול, פנים, תקופה או אדם שכבר איננו. בובת הקרמיקה שמרים ז"ל יצרה היא בדיוק חפץ כזה.
חמש חתיכות של זיכרון – המספר ששומר בתוכו משפחה
בנוסף לכך תלויים בחדר עבודתה חמשת דגים העשויים מקש, מתנה מאחותה סילביה ז"ל.
דווקא המספר חמש הופך אותם, בעיניה של ענת, להרבה יותר מקישוט. במשפחת המוצא היו חמישה אנשים: ההורים ושלוש האחיות. וגם במשפחה שהקימה בעצמה היו חמישה: ענת, בעלה ושלושת ילדיהם.
כך הפך המספר לחוט מקשר בין שני בתים, בין שתי משפחות ובין שני פרקי חיים.
חמש הוא גם מספר בעל מטען סמלי עשיר בתרבויות שונות. הפנטגרם, הכוכב המחומש, נקשר במסורות שונות לאדם ולחמשת החושים; בנומרולוגיה ובמסורות תרבותיות שונות הוא מזוהה עם חופש, שינוי, סקרנות, הסתגלות והרפתקנות. במסורת היהודית הוא מופיע, בין היתר, בחמשת חומשי התורה, ובאסלאם בחמשת עמודי התווך של הדת.
אבל עבור ענת אין צורך בכל הסמליות הזאת כדי שהדגים יהיו משמעותיים. הם מחזיקים משמעות פרטית יותר, כזו שאינה זקוקה לפרשנות: הם מזכירים לה את סילביה. את משפחת ילדותה, בה היו חמישה, את המשפחה שבנתה בעצמה ואף בה היו חמש נפשות, ואת כל מה שהחיים לקחו ממנה ואת כל מה שהשאירו לה.
בתוך בית מלא בחפצים, דווקא חמישה דגים קטנים מצליחים להחזיק עולם שלם.
הסיפרון הקטן שנשאר בין הדורות
בשנים האחרונות ענת נוהגת להאזין לספרים, אבל בבית שבו ספרים רבים ממלאים את הספריות והמדפים, הספר היקר ביותר ללבה אינו רומן גדול או יצירה ספרותית שנחשבת לקלאסיקה.
זהו דווקא ספרון ילדים קטן, "חוד הקיפוד", שאותו נהגה להקריא שוב ושוב לשלושת ילדיה כשהיו צעירים, ומאוחר יותר גם לנכדיה. יש משהו כמעט טבעי בבחירה הזאת. ספרים אחרים יכולים להעניק ידע, מחשבה או יופי, אבל הספרון הזה מחזיק בתוכו את קולם של הילדים, את טקסי ההקראה, את הערבים שבהם בית נעשה שקט יותר סביב סיפור, ואת הזמן שבו הילדים עוד היו קטנים מספיק כדי לבקש לשמוע אותו שוב.
"חוד הקיפוד" הוא ספרון ילדים נוסטלגי, המוכר גם כ"ספרון ירוק מס' 5", מאת רות איינסוורת ורונאלד רידוט, שראה אור במקור בשנות השישים. המהדורה העברית יצאה בהוצאת מ. מזרחי, והיא שייכת לעולם המאויר והמודפס של ספרי הילדים מאותה תקופה.
במרכזו עומד קיפוד קטן ורעב, והסיפור מתקדם באמצעות חריזה קצבית וחזרתית, מן הסוג שילדים קולטים כמעט באופן אינסטינקטיבי. השורות המוכרות, ובהן "אני קיפוד קטן, קוראים לי חוד קיפוד, ביום וגם בליל, אני רעב מאוד", הן חלק מן הקסם של הספרון. האיורים והקצב אינם מבקשים להיות מתוחכמים. להפך, הם פשוטים, ישירים וחוזרים על עצמם, בדיוק כפי שסיפור ילדים טוב יודע לעשות כשהוא מבקש להיכנס לזיכרון.
אבל עבור ענת, הספרון כבר מזמן אינו רק ספר ילדים. הוא נעשה מעין אלבום משפחתי שאין בו תצלומים. בכל פעם שהיא פותחת אותו, היא אינה חוזרת רק אל חוד הקיפוד, אלא אל שלושת ילדיה כפי שהיו פעם, ואל הנכדים כשהיו קטנים, אל הקולות שלהם ואל הרגעים שבהם ישבה איתם והקריאה.
הספרון עבר איתה בין השנים כמו חפץ קטן ששומר בתוכו זמן גדול. הילדים גדלו, הנכדים גדלו, החיים השתנו, ואפילו ההרגלים השתנו, אבל הסיפור הקטן נשאר. אולי זו הסיבה שהוא יקר כל כך ללבה: הוא מזכיר לה שהזמן אמנם ממשיך לנוע, אבל ישנם רגעים שאפשר להחזיק בהם באמצעות מילה, דף, קול של ילד וסיפור שכבר יודעים כמעט בעל פה. בתוך בית שבו נמצאים ספרים רבים כל כך, דווקא הספרון הקטן הזה הפך לספרייה של זיכרונות.
העיר שבה ענת בוחרת להישאר
מאז 2022 ענת היא חיפאית, וככל שעובר הזמן נדמה שהעיר אינה רק המקום שבו היא מתגוררת, אלא מקום שהצליח להציע לה צורה חדשה של שייכות.
היא אוהבת את חיפה על המגוון האנושי שלה, את השקט היחסי, את המפגש בין ההר לים ואת התחושה שבאותו מרחב יכולים להתקיים זה לצד זה עולמות שונים.
במיוחד היא אוהבת את שוק תלפיות, את הרחובות והחנויות ואת התחושה שהחיים עצמם מתרחשים שם, ללא תפאורה. היא נהנית גם מן הטיקוטין ומן הסינמטק, מן הטיילת ומן הים, ומן הירוק שמכסה את מדרונות הכרמל.
יש משהו בנוף הזה שמרגיע אותה. אחרי שנים שבהן חייה היו כרוכים במעברים, בטלטלות ובהתחלות חדשות, העיר ההררית הזאת מעניקה לה תחושה שאפשר פשוט להיות בה.
האיש אשר הרחיב את עולמה
אבל בתוך כל מה שחיפה פתחה בפניה, ענת אומרת שהעולם המשמעותי ביותר שגילתה בה הגיע דווקא דרך אמנון.
הוא הכיר לה מקומות, אנשים ותחומי עניין שלא הכירה קודם, והפך במובן מסוים לשותף שלה בהתבוננות המחודשת בעיר. היא אוהבת את הרבגוניות האנושית של חיפה, את העובדה שאוכלוסיות שונות חיות בה זו לצד זו, ואת האפשרות לנוע בין עולמות מבלי שהעיר תדרוש ממנה לבחור רק באחד מהם.
החיים כאן, כפי שהיא מתארת אותם, מתנהלים בקצב שקט ושלו יותר. אולי אחרי חיים שבהם כמעט כל תקופה משמעותית לוותה בשינוי, נדמה שהשקט הזה אינו מובן מאליו עבורה. היא יכולה להביט מן הבית אל הירוק של הכרמל, לצאת אל הים, לשוטט בשוק, להיכנס לתערוכה או לסרט, ולדעת שהיא נמצאת במקום שבו היא רוצה להיות.
לצמוח מתוך הסערות
וכשהיא מביטה לאחור על הדרך שעשתה, ענת אינה מנסה לייפות את הסיפור.
המשברים היו אמיתיים, וכך גם המחירים שגבו ממנה. אבל היא בוחרת לראות בהם גם חומר שממנו צמחה. מכל משבר, היא אומרת, היא גדלה והתחזקה.
הקשיים לא נעלמו, והיא יודעת שגם בעתיד יהיו כאלה, אבל משהו ביחס שלה אל החיים השתנה. כיום היא מרגישה אהובה, היא מרגישה שיש בה עדיין כוחות, ובעיקר היא נהנית מן החיים כפי שהם מתרחשים עכשיו, בלי לחכות שהם יהיו מושלמים.
אולי זו אחת התובנות העמוקות ביותר שאליהן הגיעה אחרי כל השנים: לא שהחיים נעשו קלים יותר, אלא שהיא למדה להיות בהם. ובמבט הזה, אל ההווה ואל העתיד, היא אומרת בגאווה שהיא גאה בעצמה. לא מפני שניצחה את כל מה שניצב בדרכה, אלא מפני שלא ויתרה על האפשרות לאהוב את החיים.
