ממוקדים שונים
יצאו אלפי חרדים,
כמו יחידה בגיבוש
ליום שלם של שיבוש.
לפי מצוות הרבנים,
חסמו את הכבישים
צעקו בקול:
אין גיוס, ואין פיוס.
וקול קורא מודיע
בקול ברור ונחוש:
לבקו"ם לא נגיע
זה יום השיבוש.
ואנחנו על הכביש לגלבוע,
בין חסימה לצפירה,
ככל שהתקרבנו לבית השיטה,
הלכה וגברה השתיקה.
שם פגשנו משפחה,
שכבר שילמה את המחיר
הורים, חמישה אחים,
ואלמנה אחת מול שבר אדיר.
הם לא חסמו כבישים,
לא נאבקו בשוטרים,
לא עטפו כאב בסיסמאות,
לא חיפשו פטורים והסדרים.
היינו איתה,
שעמדה מול קברו של בעלה,
סא"ל דור בן שמחון ז"ל.
מול תל עפר, מול שמים,
ושפכה את יגונה בלי קול,
לעיני ארץ שלמה שנאלמה.
ואז לחשה אליו,
בקול שקט ושבור מאהבה:
"קודקוד אהובי,
כאן קודקוד אהובה."
פגשנו את אנשי עמק חרוד
מתאספים סביב הקבר,
ומקבלים על עצמם
כל כפר, קיבוץ, וישוב,
את המהלך
הכי החשוב,
ש"החיטה צומחת שוב".


אין להקל ראש ולזלזל בכאבם האותנטי של החרדים שחוטפים להם צעירים למעצרים מישהו היה מעלה בדעתו לעשות דבר כזה למגזר aרבי? גיבורים פה במדינה על חלשים ומסכנים זה לא חדש.