רותי ספרוני: האישה שמאחורי "בשמלה אדומה" – זיכרונות, השראה ומוזיקה חיה
יש שירים הנכנסים אל התרבות הישראלית בדרך כמעט בלתי מורגשת, עד שנדמה כי היו כאן מאז ומתמיד.
די להזכיר את ״בשמלה אדומה״ כדי לעורר אצל רוב הישראלים אותו רצף מוכר של תגובות: תחילה חיוך קטן של זיהוי, אחריו זמזום מהוסס של המנגינה ואז לא פעם, גם סקרנות מחודשת לגבי יוצרי השיר והמילים שכה נטמעו בזיכרון הישראלי.
שמה של רותי ספרוני, שכתבה את המילים, ראוי להישמע לצד השיר עצמו, שכבר מזמן הפך לחלק מן הפסקול הישראלי. רותי ספרוני-הלל החיפאית, הינה האישה שמאחורי המילים המדויקות והצלולות, שהצליחו ללכוד רגע ישראלי שלם ולהפוך עם השנים לאחת הקלאסיקות המזוהות והאהובות בזמר העברי.
"גם אני חי פה"
כאן, המדור המבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות ואישיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
במסגרת המדור נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם ניכנס אל ביתה של רותי ספרוני החיפאית, זמרת ומשוררת "בשמלה אדומה" – שכבר איננה ילדה אך עדיין שואלת ותוהה "למה?"
אחר הצהריים שבו נולדה השמלה האדומה
הרגע המכונן בחייה של רותי הגיע ב־3 באוגוסט 1968, בדיוק בשעה שלוש אחר הצהריים, בתוך חום דחוס של קיץ תל אביבי שכמו עמד מלכת. באותו יום כתבה את מילות השיר "בשמלה אדומה", שיר שהפך לימים לאחד המזוהים עמה ביותר, והיא זוכרת עד היום כל פרט זעיר מאותו רגע: את האור המסנוור ברחובות העיר, את החום שנדבק לקירות ואת התחושה הפנימית, כמעט גופנית, שהמילים אינן נכתבות אלא מתפרצות מתוכה בכוח רגשי שלא ניתן לעצור.
"נהגתי תמיד לציין ליד השירים את התאריך והיום שבו נכתבו", היא מספרת, "זה היה כמו לחתום על רגע בחיים שלי".
זמן קצר לאחר מכן, בבית קפה ברחוב דיזנגוף שהיה ספוג אז בעשן סיגריות, חלומות צעירים ורחשי תרבות עברית מתהווה, נפגשה רותי עם הפזמונאי אבי קורן לשיחת עבודה על עתידה כזמרת. סביב השולחנות ישבו גם מוצי אביב, חברי "צמד דרום" וזמרים נוספים מן התקופה. ואז נכנס אל התמונה יאיר רוזנבלום, שחיפש באותם ימים שירים חדשים עבור להקת הנח״ל.
רותי, שלדבריה הייתה אז "ביישנית אך חוצפנית", אזרה לפתע אומץ נדיר, שלפה את דפי השיר הטריים כמעט מתוך רעד והגישה אותם לרוזנבלום במילים פשוטות אך מלאות אמונה: "זהו שיר משובח, קח וראה".
הרגע שבו העולם עצר את נשימתו, ואז חזר להיות ילדות
כשיאיר קיבל לידיו את מילות השיר מרותי ספרוני, נדמה היה שכבר היה בו כל מה ששיר זיכרון גדול זקוק לו: געגוע, תמימות, והד דק של עולם שאבד. הוא הקריא אותו לחבריו, ביקש לשמוע כיצד הוא נשמע באוזניים אחרות, כאלה שאינן נושאות את מטען הילדות הפרטי שממנו נולד.
אלא שלאחר זמן קצר, חזר אליה עם הסתייגות אחת, כמעט זהירה. השורה הפותחת, זו שבה נכתב "העולם עצר נשמתו", נראתה להם כבדה מדי, דרמטית מדי עבור השיר העדין שביקש להיוולד.
ספרוני לא התווכחה. בלי היסוס, כמעט בתנועה טבעית של מי שמבינה כי לפעמים שיר מוכרח לוותר על הפאתוס כדי לגעת באמת, אמרה מיד: "אם כך, השורה תהיה אחרת".
ואז באה השורה שתהפוך לאחת הפתיחות המזוהות ביותר בזמר העברי: "בשמלה אדומה ושתי צמות". ברגע אחד התחלפה הכרזת גורל גדולה בתמונה קטנה ופשוטה של ילדה בנוף ילדות ישראלי, ובתוך ההחלפה הזאת השתנה גם לבו של השיר כולו.
במקום עולם שעוצר את נשימתו, הופיעה ילדות שאפשרה לראות בעיניים: שביל עפר, שמש של אחר צוהריים, צמות מתנדנדות ברוח, וזיכרון שמסרב להתבגר. אולי דווקא משום כך השיר חדר עמוק כל כך אל התודעה הישראלית, לא דרך דרמה גדולה אלא דרך הפרט הקטן, האנושי, זה שכל אחד נדמה לו כי פגש פעם בחייו.
בתוך הרגע הקטן ההוא, בבית הקפה התל אביבי, בין רעש הכפיות לצלילי העיר הלוהטת, החלה להיכתב דרכה של יצירה שתישא עמה שנים של זיכרון, כאב ותמימות ישראלית אבודה.
מבט פנימי אל תהיית הילדה עם שתי צמות
בשיר ״בשמלה אדומה״ מצליחה רותי ספרוני לעשות דבר נדיר למדי בשירה העברית: לנסח מחאה מוסרית עמוקה באמצעות לשון צלולה, כמעט ילדותית, מבלי לאבד אף לרגע מן העומק הפילוסופי והרגשי שלה.
זהו שיר שנדמה תחילה פשוט מאוד, כמעט תמים במכוון, אך ככל שמתעכבים עליו מתבררת מלאכת המחשבת הספרותית הטמונה בו. ספרוני בוראת דמות של ילדה קטנה, ״בשמלה אדומה ושתי צמות״, תמונה שיש בה מן האוניברסלי והמיתי גם יחד, ומעמידה אותה מול עולם שלם שאיבד את יכולתו להסביר את עצמו.
דווקא משום שהילדה אינה מטיפה ואינה מאשימה, אלא רק שואלת ״למה?״, השאלה שלה חודרת עמוק יותר מכל הצהרה פוליטית או מוסרנית ישירה.
גדולתו של השיר היא באופן שבו ספרוני מרחיבה בהדרגה את מעגלי השתיקה סביב אותה שאלה: תחילה הטבע, אחר כך החיות, לאחר מכן הספרים והמחברות, ולבסוף גם התותחים, החיילים, הגדולים והחכמים.
העולם כולו, על כוחותיו, ידיעותיו ויומרותיו, נעצר מול קול אחד קטן וטהור. החזרות המוזיקליות, המקצב המיוחד והטקסי כמעט והמעבר ההדרגתי מ״שמוטי ראשים״ אל ״חיוורי פנים״, מעניקים לשיר עוצמה מהפנטת של תפילה או קינה מודרנית.
יש כאן יכולת נדירה לכתוב טקסט שנשמע כמעט עם מתיקות של שיר ילדים, אך הלכה למעשה פועל כשירה פילוסופית מן המעלה הראשונה.
במיוחד מרשים האופן שבו ספרוני נמנעת לחלוטין מפתרונות קלים. היא אינה מספקת תשובה, אינה מחלקת אשמה באופן פשטני ואינה מציעה נחמה מלאכותית. במקום זאת, היא שומרת באדיקות על טוהר השאלה עצמה, כאילו עצם הסירוב להתרגל לרוע הוא המעשה המוסרי החשוב ביותר.
על רקע העובדה שהשיר נכתב בהשראת אורח זר שהתלונן על החיים בישראל, הרי שהבחירה האמנותית הזאת נעשית מרשימה אף יותר: ספרוני מצליחה להפוך תגובה מקומית ומיידית ליצירה אוניברסלית, כזו שנוגעת לא רק במציאות הישראלית אלא במצב האנושי כולו.
זהו שיר מאופק בהיקפו אך רחב מאוד בהדהודו הרגשי והרעיוני, כזה שנושא בתוכו הד רחב ועמוק הרבה מעבר למילותיו, וממשיך להישמע בלב גם לאחר שהמילים האחרונות כבר דועכות.
"בשמלה אדומה" ביידיש – ביצוע רותי ספרוני ◄ צפו
בין המדים לאדמת העמק – עומר כרמי ונהוראי בונן "בחולצה אדומה" עכשווית
באחד מאותם רגעים קטנים שנולדים הרחק מן הבמה והרעש, ישבו עומר כרמי ונהוראי בונן, שניהם חיילים בלהקה צבאית, ושרו להנאתם את "בחולצה אדומה", שיר הנושא עמו שכבות של זיכרון ישראלי ישן, ימי תום של קיבוצים, אדמת עמק וחלוציות שכמעט ונמוגה מן הנוף.
בתוך מציאות צבאית צפופה ורוויית דריכות, המנגינה הפשוטה פתחה לפתע חלון אל ארץ אחרת: ארץ של ילדות, של חול על שבילים חרושים, של ערבים שבהם שירים היו דרך להחזיק געגוע.
נהוראי בונן ליווה בקלידים ברוך מאופק, בעוד קולו של עומר כרמי נשען על אותה אינטימיות נדירה שנוצרת רק כששרים לא בשביל קהל, אלא כדי לזכור מי אתה מתחת למדים. כרמי שר ברגישות מהפנטת ובבשלות רגשית יוצאת דופן, קול צעיר שיש בו חמימות, געגוע ופצע דק של נוסטלגיה ישראלית ישנה.
לרגע קצר, בין החזרות, הפקודות והימים המתוחים, נדמה היה כי השניים אינם רק חיילים צעירים, אלא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של זמר עברי שממשיך לנדוד מדור לדור, מבקש לשמר רגש פשוט בעולם שהולך ומתקשה לעצור עבורו.
ב"חולצה אדומה" ביצוע עומר כרמי ונהוראי בונן ◄ צפו
האיש שהתאהב בתמונה, והילדה שגדלה בין ברזל לחלומות
רותי ספרוני נולדה בתל אביב ב 3 ביוני 1945, אל תוך עיר צעירה שעוד נשאה על קירותיה את אבק העלייה, את ריח הים ואת המאמץ היומיומי של דור המייסדים לבנות לעצמו חיים חדשים.
הוריה התגוררו ברחוב וולפסון, בלב מרקם עירוני שהיה אז שילוב כמעט בלתי אפשרי בין חול, פיגומים, שפות זרות ותקווה עקשנית. אביה, יוסף שקולניק, היה חרש ברזל ואומן-מסגר, אדם של ידיים חרוצות ומתכת לוהטת, שהקים מסגרייה לחלקי חילוף מיוחדים.
הוא עלה מפולין כבר בשנת 1922 יחד עם משפחתו כולה, משפחה שנשאה עמה לארץ גם זיכרון תרבותי עמוק: אביו, סבה של רותי, היה מורה בבית ספר עברי בפולין, מאותם אנשי רוח מוקדמים שראו בעברית לא רק שפה אלא עתיד.
גם שם המשפחה המקורי, שקולניק, שיקף את עולמה של המשפחה: משמעותו קרובה ל"איש ספר" או אדם הקשור ללימוד ולתרבות הכתובה, עדות למשפחה של מלומדים ויודעי ספר. לכן, במהלך השנים, עוברת השם לספרוני, עִיבְרוּת ששמר על אותה זיקה עמוקה אל הספר, הידע והרוח.
אמה של רותי, גליקה דוקטורצ'יק, הגיעה לתל אביב בשנת 1933, נערה בת שש עשרה בלבד, עם המבט המהוסס והנחוש של דור צעיר שנקרע מן היבשת האירופית רגע לפני שנבלעה באפלה. את יוסף הכירה כמעט באורח קולנועי: אחותה הראתה לו תמונה שלה והוא, כך מספרים במשפחה, התאהב מיד. אהבה מתוך צילום, מתוך דימוי קפוא על נייר, שנים לפני שסיפורים כאלה יהפכו לקלישאה רומנטית בקולנוע.
משהו בסיפור הזה הזכיר לימים את רוח הסרט I Like Mike, אותה תמימות ישנה שבה די במבט אחד כדי לדמיין חיים שלמים.
רותי גדלה לצד אחיה הבכור שמואל, שנקרא על שם הסב המורה, אדם של מילים וחינוך שהותיר את חותמו גם בדור הבא.
שמואל, המבוגר ממנה בחמש שנים, נשאר לדבריה גם היום אדם מצחיק להפליא, בעל חוש הומור חד וחם, מן האנשים שמצליחים להפיג כובד חיים במשפט אחד מדויק. כיום הוא מתגורר בקריות, אבל בזיכרונותיה של רותי הוא נותר חלק בלתי נפרד מאותה תל אביב מוקדמת, עיר שבה ילדה אחת למדה להביט בעולם דרך שילוב נדיר של פשטות, עבודה קשה ודמיון פיוטי, בין ניצוצות המסגרייה של אביה לבין הסיפורים שאמה הביאה עמה מאירופה הרחוקה.
ילדות בין שתי ערים
שנות ילדותה ונעוריה של רותי ספרוני נעו בין רחובותיה המשתנים של תל אביב לבין המעבר השקט, כמעט הבלתי מורגש מבחוץ, אל רמת גן של שנות השישים המוקדמות.
תחילה למדה בבית הספר "ביאליק", מוסד שהיה אז חלק מאותה תל אביב ותיקה שביקשה לעצב דור עברי חדש, דור של ילדים שיגדלו בעברית טבעית, נקייה ממבטא הגלות של הוריהם. אחר כך עברה לבית הספר "אחד העם" ושם, בין שיעורי ספרות, טקסי בוקר וחצרות מאובקות בשמש ים תיכונית, הלכה והתגבשה בה אותה רגישות דקה לפרטים אנושיים ולצלילים של שפה, שתשוב ותופיע לימים גם בכתיבתה.
את לימודיה התיכוניים החלה בעירוני ט', תיכון תל אביבי גדול ורב תהפוכות, מקום שבו נפגשו יחד בני עולים, ילידי הארץ, חלומות על עתיד מודרני ותחושת ארעיות שעוד ריחפה מעל המדינה הצעירה.
אבל אז עברה המשפחה לרמת גן, והמעבר הזה, כמו מעברים רבים בילדות, היה הרבה יותר משינוי כתובת. הוא סימן פרידה מסוימת מנוף ילדות מוכר, מהרחובות שכבר ידעה ללכת בהם בעיניים עצומות, מהצלילים ומהפנים שהרכיבו את עולמה הראשון.
את כיתות י"א וי"ב למדה כבר ב"אורט רמת גן", בתוך סביבה אחרת, מעט שקטה יותר, בורגנית יותר, עיר שצמחה אז במהירות לצד תל אביב אך עדיין שמרה על תחושת שכונה גדולה. נדמה כי דווקא התנועה הזאת בין ערים, בין בתי ספר ובין זהויות מתהוות, העניקה לה כבר בגיל צעיר את המבט הכפול שמאפיין אנשים כותבים באמת: היכולת להיות חלק מהמקום, ובו בזמן גם להתבונן בו מן הצד, כאילו היה זיכרון שנכתב בזמן אמת.
הילדה שכתבה את העולם בחרוזים
עוד הרבה לפני ששמה של רותי ספרוני נקשר בשירים שהפכו חלק מהפסקול הישראלי, היה ברור לסובבים אותה כי משהו יוצא דופן מתרחש באופן שבו היא מקשיבה למילים.
כבר בילדותה התגלה בה כישרון טבעי לכתיבה, לחריזה ולשירה, כאילו השפה עצמה ביקשה למצוא בה בית. בזמן שילדים אחרים מילאו מחברות בשורות מסודרות של שיעורי בית, רותי הייתה כותבת אותם בחרוזים. אפילו את סיכומי השבוע ל"שיעורי חברה" של ימי שישי הייתה מגישה כטקסט מחורז, לא מתוך ניסיון להרשים אלא מפני שכך פעלה אצלה המחשבה, בקצב, במצלול, במעין מוזיקה פנימית שלא נתנה למילים להישאר רגילות.
רותי, שנולדה וגדלה בתל אביב של שנות החמישים והשישים, הייתה מוקפת מגיל צעיר בעולם של אמנות, תיאטרון ומוזיקה. זו הייתה תקופה שבה התרבות העברית עדיין נבנתה תוך כדי תנועה, וכל ילד רגיש יכול היה להרגיש שהוא חי בתוך סיפור שנכתב בזמן אמת.
בבית הספר "אחד העם", ובהמשך ב"אורט רמת גן", בלט כישרונה לא רק בקולה אלא גם ביכולתה לנסח רגש במילים פשוטות ומדויקות, "כבר בילדותי הרגשתי שהמילים שלי מחפשות מקום לצאת, לחיות בקול", היא נזכרת, "הייתי יושבת עם מחברת ועט, ורושמת את המילים שעלו לי, ולעיתים מרגישה שהן מדברות אליי מעבר למה שאני יכולה להבין".
לצד הכתיבה, מצאה את דרכה גם אל הבמה. היא השתתפה ב"חוג הבימה לנוער", אחד ממוסדות התרבות שעיצבו דורות של צעירים חולמים בתל אביב, ולמדה פיתוח קול אצל לולה שנצר, המורה המיתולוגית שטיפחה את צעדיה הראשונים. שנצר, שנודעה ביכולתה לזהות רגישות אמנותית עוד לפני שהתעצבה לכדי מקצוע, העניקה לרותי לא רק יסודות טכניים אלא גם תחושת לגיטימציה לחלום.
בתוך האולמות ההם, בין תרגילי נשימה, חזרות ומחברות עמוסות חרוזים, החלה להיווצר לאט אותה ילדה שתגדל להיות אישה הכותבת לא רק שירים, אלא זיכרונות שלמים של דור.
הילדה שמצאה במוצרט מקום לנשום
כשהייתה בת שתים עשרה החלה רותי ספרוני ללמוד פסנתר, ובמשך חמש שנים ישבה מול הקלידים בניסיון כמעט מהפנט לפענח את השפה הסודית של הצלילים. אלה היו שנים שבהן תל אביב עוד נשמעה אחרת: תריסים פתוחים בקיץ, רדיו בוקע מחלונות ואבק דק של עיר צעירה שניסתה להפוך את עצמה למרכז תרבותי חי ותוסס. בתוך העולם הזה, המוזיקה לא הייתה עבור רותי רק שיעור אחר הצהריים או תחביב של ילדה רגישה, אלא מקום פנימי של סדר, מפלט ונחמה. נדמה כי כבר אז הבינה, גם אם לא ידעה לנסח זאת במילים, שיש דברים שרק מנגינה מסוגלת להכיל.
גם כיום, שנים רבות אחר כך, היא שבה שוב ושוב אל מוצרט, מנגנת אותו בפשטות כמעט אינטימית, כאילו יש ביצירותיו קול צלול שמצליח להגיע ישירות אל הנפש בלי לעבור דרך השפה המדוברת. אצל מוצרט, כך נדמה, היא מוצאת לא רק מוזיקה אלא גם סוג של בית רגשי, מקום שבו העדינות והעצב מתקיימים יחד בהרמוניה שקטה.
המורה המיתולוגית שלה לפיתוח קול, לולה שנצר, הייתה מן הראשונות שזיהו כי מדובר ביותר מכישרון ילדותי חולף. שנצר, שידעה לזהות רגישות אמנותית עוד לפני שהתעצבה לביטחון מקצועי, לא הסתפקה בללמד את רותי לשיר נכון. היא התעקשה שתלמד תאוריה של המוזיקה בקונסרבטוריון, שתבין תווים, תקרא מוזיקה ותבנה לעצמה יסודות אמיתיים בעולם תרבותי שלא תמיד פתח את שעריו בקלות לנשים צעירות עם חלומות אמנותיים.
במובנים רבים, אותם שיעורים לא היו רק לימודי מוזיקה, אלא שיעורים בהקשבה פנימית: איך להפוך רגש לצליל, ואיך להעז להאמין שהקול שלך ראוי להישמע.
השירות הצבאי – ביסוס האופי והקול הפנימי
במהלך שירותה הצבאי שירתה כשלמת חטיבתית בחיל השריון. השירות העניק לה ביטחון עצמי, משמעת פנימית ויכולת לעמוד מול אתגרים, תכונות שהיוו בסיס חשוב להמשך הקריירה.
לרותי פסקה בולטת האומרת: "החוויות בצבא לימדו אותי לעמוד מול קהל, להתמודד עם לחץ ולהקשיב לקול הפנימי שלי"
חוויות השירות הצבאי שלה כשלמת חטיבתית בחיל השריון העניקו לה ביטחון עצמי ומשמעת פנימית, תכונות שהיו חשובות מאוד להמשך חייה האמנותיים. היא למדה לעמוד מול קהל, להתמודד עם לחץ ולגלות את הקול הפנימי שלה, כל אלו היו אבני דרך ביצירתה ובהופעותיה הראשונות.
לאחר שחרורה מן השירות הצבאי החלה להופיע כזמרת, ובאחת מהופעותיה אף זכתה במקום הראשון בתוכנית "תשואות ראשונות" של קול ישראל.
היא הופיעה בהיכל התרבות בתל אביב עם תזמורת קול ישראל בניצוחו של המוסיקאי שמעון כהן, וזו הייתה חוויה שמילאה אותה רגש והתרגשות. "להופיע מול הקהל ולשמוע את השירה שלי מקבלת חיים, זה רגע שלא שוכחים", היא מספרת. ההצלחה בתוכנית פתחה בפניה דלתות רבות והובילה להופעות בארץ ובעולם.
הרגע שבו הבינה שהמוזיקה יכולה להיות חיים
אלא שהדרך אל המוזיקה לא נראתה בתחילה כנתיב חיים ברור. לאחר שחרורה מהצבא עברה רותי בין עבודות משרדיות שונות, כמעט כמו צעירים רבים באותה ישראל מתפתחת של שנות השישים: תחילה אצל רואה חשבון, אחר כך במשרד פרסום, בהמשך במשרדי חברת האוטובוסים "דן", ולבסוף אצל האמרגן יאשה כץ.
במקביל, עם גיטרה ביד וחלום שעדיין לא העזה לקרוא לו קריירה, הייתה יורדת לשיר ולנגן ב"מרתף הגיטרה", אותו מועדון קטן בסוף רחוב בן יהודה בתל אביב, מקום שבו צעירים עם שיער ארוך, סיגריות ושאיפות גדולות ניסו להמציא לעצמם עתיד מוזיקלי בעיר שעדיין לא ידעה שהיא הופכת לבירת תרבות.
ואז הגיע הרגע ששינה הכול. במשרדו של יאשה כץ פגשה בצמד זמרים וראתה, אולי לראשונה באופן מוחשי, שאפשר באמת להתפרנס משירה.
היא הבינה כמה הם מרוויחים, אבל עמוק יותר מכך, הבינה שהמרחק בינם לבינה אינו גדול כפי שחשבה. ההכרה הזאת, כמעט רגע קטן ויומיומי מבחוץ, הייתה למעשה רגע של מהפכה פנימית. פתאום עבודות המשרד נראו כמו תחנת מעבר בלבד, והבמה כמו מקום שהיא שייכת אליו מאז ומתמיד. שם, בין טפסים, טלפונים וחשבונות, קיבלה רותי את ההחלטה השקטה אך הגורלית: לצאת לדרך משלה, להפסיק להיות מי שמסדרת את העולם מאחורי הקלעים, ולהתחיל לשיר מתוכו.
שיריה של רותי ספרוני שהפכו לזיכרון משותף של מדינה
מזלו של השיר "בשמלה אדומה" שנולד בתחילה מתוך רגש אישי כמעט חרישי, הגיע יום אחד לידיו של יאיר רוזנבלום, מן המלחינים החשובים והמשפיעים במוזיקה הישראלית, האיש שידע לזהות בשיר קטן את פעימת הלב של דור שלם.
כידוע, רוזנבלום הלחין את השיר, להקת הנח"ל ביצעה אותו, ותוך זמן קצר הוא הפך לא רק ללהיט אלא לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
היה בו משהו שחצה תקופות וסגנונות: גם נוסטלגיה תמימה של ארץ צעירה, גם כאב דק של זמן חולף, וגם תחושה אינטימית שכל מאזין מזהה בה ילדות פרטית משלו. עם השנים זכה השיר ליותר משמונים ביצועים רשומים, נתון נדיר שמעיד לא רק על הצלחתו אלא על יכולתו להיוולד מחדש בכל דור.
מלבד להקת הנח"ל, הוא בוצע גם על ידי מופע הארנבות של דוקטור כספר, שהעניקו לו עיבוד קצבי ועכשווי יותר והוא המשיך להופיע בסרטים, סדרות טלוויזיה ופרסומות, כאילו מעולם לא חדל לחיות בתוך התרבות הישראלית עצמה.
אלא שעבור רותי, זה היה רק תחילתו של מסלול כתיבה עשיר ופורה.
בהמשך כתבה שורה ארוכה של שירים שהפכו לחלק מהפסקול המקומי: "עירי שבערים", בלחנו של יאיר קלינגר ובביצועה של עדנה לב, שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים;
"הסעודה של הדובה", יחד עם מירי זמיר וחיימון אלגרנטי, שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון לילדים;
"המשורר של האהבות", בלחנו של נחום היימן ובביצועה של ריקה זראי;
וגם "שיר נולד", שביצעו צמד רעים ללחנו של מרטין מוסקוביץ והגיע למקום הרביעי באותו פסטיבל. לצידם באו גם "הדיסקוטק נסגר" של הפרברים, וכן "רוץ לתחנה", "אל לבבי", "עם כוכב וסהר" ו"המכתב".
לאורך השנים נדמה היה כי רותי ספרוני כתבה תמיד מתוך אותו מקום פנימי שממנו נולד גם "בשמלה אדומה": געגוע עדין לדבר מה פשוט ואנושי, זיכרון של ארץ ושל ילדות, ואמונה שדווקא המילים הצנועות ביותר הן אלה שנשארות לחיות הכי הרבה זמן.
הקול שעבר גבולות ושפות
אולם רותי ספרוני מעולם לא הסתפקה בגבולותיה של השפה העברית או במרחב המקומי שבו נולדו שיריה. לצד דרכה כפזמונאית, היא התעצבה גם כזמרת בעלת נוכחות בינלאומית, כזו שקולה נודד בין יבשות ומשמעותו משתנה בהתאם לאוזניים השומעות אותו.
תקופת שהותה במנילה ולאחר מכן כשנה בהונג קונג, הפגישו אותה עם מרחבי תרבות ושפה חדשים והיא למדה לשיר גם בספרדית ובשפה הסינית, כאילו כל שפה נוספת הייתה עבורה שער נוסף אל רגש אנושי אחר.
במשך שנים רבות יצאה להופעות במסגרת משלחות של משרד החוץ ומשרד התיירות, כשהיא מייצגת את ישראל על בימות העולם לא דרך נאומים אלא דרך מוזיקה. היא הופיעה בגני הטיבולי בקופנהגן, בבנגקוק, ובמסעות הופעות שנפרשו על פני קנדה, ארצות הברית, שווייץ, צרפת, אנגליה, טורקיה, איטליה, בלגיה והולנד. בכל מקום כזה הפך קולה לסוג של גשר עדין בין תרבויות, בין מקומות שאין להם שפה משותפת אך יש להם רגש משותף.
עם השנים הרחיבה את הרפרטואר שלה עד כדי שירה ב 18 שפות שונות, יכולת נדירה שמעמידה את קולה לא רק ככלי אמנותי אלא כמעט כמפה אנושית של חיבורים. "החוויה של הקהל שמבין אותך גם בלי מילים, רק דרך המוזיקה זה משהו שלא ניתן לשכוח", היא אומרת, ומתוך דבריה עולה אותה תפיסה שקטה אך עיקשת שלפיה מוזיקה איננה תרגום של שפה, אלא שפה בפני עצמה, כזו שמצליחה לעבור את כל הגבולות שבהם מילים רגילות נעצרות.
כשהעברית פוגשת יידיש והזיכרון מתחיל לשיר מחדש
לאחרונה הצטרפה רותי ספרוני לקבוצת התיאטרון היידי "אידישפיל", הפועלת במסגרת של שליחות תרבותית יוצאת דופן: הופעות בפני ניצולי שואה אשר אינם יכולים עוד להגיע אל אולמות התיאטרון עצמם.
ביוזמת אמ"י ווועידת התביעות, יוצאת הקבוצה אל בתי הקשישים, אל חדרים קטנים שבהם הזיכרון לפעמים חד יותר מן ההווה, ומביאה את האמנות ישירות אל תוך החיים עצמם. בתוך המפגש הזה, בין שבריריות הגיל לבין כוחו המתמשך של הקול, מקבל גם שירה של ספרוני משמעות חדשה. השיר "בשמלה אדומה", שנולד בעברית של ילדות ישראלית, תורגם לאחרונה ליידיש ומבוצע על ידה מחדש, כאילו עבר מסע נוסף בזמן, והוכיח שוב כי יצירה טובה אינה מסתיימת בלשון אחת אלא ממשיכה לחיות בלבבות שונים ובזיכרונות אחרים.
באותו הקשר תרבותי, ספרוני מיטיבה לשיר גם את השיר היידי "ביי מיר ביסטו שיין", שנכתב בניו יורק בשנת 1932 על ידי שלום סקונדה ויעקב יעקובס עבור מחזמר יידי. משמעות שמו היא "בעיניי את יפה". תחילה היה זה שיר אהבה יהודי מקומי, פשוט לכאורה, אך בשנת 1937 הפך ללהיט עולמי בזכות ביצוען של האחיות אנדרוז, שהעניקו לו עיבוד סווינג אמריקאי ושילבו בו יידיש ואנגלית עד שהפך לגשר בין עולמות. קסמו של השיר נובע מן המתח העדין שבין מנגינה קלה ושמחה לבין שכבה נוסטלגית עמוקה, כמעט מהורהרת, והוא נחשב עד היום לאחד השירים היידיים המוכרים והאהובים ביותר בעולם.
המילים עצמן, בגרסתן היידית, נושאות הומור יהודי ישן ותחכום רגשי פשוט אך חד: אהבה שמצהירה על עצמה ללא תנאים, גם מול פגמים חיצוניים או מגבלות אנושיות, כפי שנאמר שם, בתרגום חופשי, כי גם אם יהיה אדם שחור כטטרי, עיניו כעיני חתול ורגליו עקומות, עדיין תישמע ההכרזה: "לא אכפת לי". והפזמון החוזר מוסיף את לבו של השיר: "בשבילי אתה יפה, בשבילי יש בך חן, בשבילי אתה יקר יותר מכסף".
בתוך המפגש הזה בין עברית ליידיש, בין במה לבין חדרי מגורים של קשישים, נדמה כי רותי ספרוני אינה רק מבצעת שירים אלא גם ממשיכה להניע אותם בזמן, מעניקה להם חיים חדשים ומזכירה כי מוזיקה, בסופו של דבר, היא זיכרון שמסרב להישאר בעבר.
בין גלריה בכיכר אתרים לכרמל הצרפתי: הרגע שבו רותי ראתה את חייה העתידיים
מזה ארבעים ושבע שנים רותי נשואה לסטנלי הלל, ארכיטקט לונדוני בעל עיניים מאירות, חיוך שקט ויד חזקה ללחיצת שלום.
סיפור אהבתם החל כמעט במקרה, באחר צהריים תל אביבי שנראה תחילה שגרתי לחלוטין. דודתו של סטנלי, שעלתה מאנגליה והחזיקה גלריה בכיכר אתרים, הייתה חברה קרובה של רותי.
יום אחד ביקשה ממנה להחליף אותה לכמה שעות בגלריה, לפני הופעתה של רותי שהייתה אמורה לקיים באותו ערב ביפו. ואז נכנס סטנלי בדלת, צעיר אנגלי שבא לבקר את דודתו, בן למשפחה ציונית שכבר החלה להכות שורשים בארץ, כשאחיו מתגורר בחיפה והוא עצמו מהרהר אז באפשרות להתגייס לצבא.
הם החלו לשוחח. רותי מספרת כי במשך שעה וחצי עמדה מולו "על רגל אחת כמו חסידה", שקועה בשיחה שלא דמתה לשום דבר שהכירה קודם. כבר אז, בתוך אותו מפגש ראשון, על רקע האור המלוח של כיכר אתרים ורחש הים הקרוב, חלפה בה מחשבה צלולה ונדירה: אני רואה את עצמי מזדקנת עם האיש הזה. זמן קצר אחר כך הפכה התחושה ההיא למציאות חיים שלמה.
בהיותה בת 34 נישאו השניים בלונדון בחתונה מפוארת ורבת שימחה, שבה גם עלתה רותי לשיר את השיר "הללויה", כאילו המוזיקה עצמה נטמעה בתוך סיפור חייה החדש.
באותם ימים כבר הייתה לה דירה ברמת גן, בעוד סטנלי בחר להשתקע דווקא בחיפה, סמוך לאחיו. גם לאחר שנישאו, המשיכה רותי להתגורר במרכז בשל הופעותיה הרבות, ורק כשהייתה בחודש השביעי להריונה עברה צפונה אל הכרמל.
תחילה התגוררו ברחוב אדמונד פלג שבכרמל הצרפתי, שכונה שנשאה אז תחושה של קצב אירופי שקט מעל הים ולאחר מכן רכשו את ביתם בפרויקט חדש אף הוא באזור זה, בית שבו הם חיים כבר ארבעים וארבע שנים. בין תל אביב של הגלריות והבמות לבין חיפה של המדרונות והאור הכחול הנשפך מן המפרץ, נבנה סיפור חייהם: סיפור של אהבה שהחלה בשיחה אחת ארוכה, כמעט מקרית, והפכה לבית.
מן הבמה אל הדורות הבאים: המשפחה שרותי בנתה בין שירים לחיים
במשך עשרות שנים של קריירה אינטנסיבית, רוויית הופעות, נסיעות ואורות במה, הצליחה רותי לקיים איזון נדיר בין העולם הציבורי הסוער לבין חיי משפחה עמוקים ושקטים שנבנו הרחק מן הזרקורים. לצד סטנלי הלל, הארכיטקט הלונדוני שנעשה בן זוגה למסע חיים של כמעט חמישה עשורים, גידלה שני בנים שבחרו דווקא בעולם ההייטק והמדע, תחומים מדויקים ושקטים יותר, אולי כמעין הד פנימי לסדר וליציבות שביקשו לעצמם מתוך החיים האמנותיים שסבבו אותם בילדותם.
בנה הבכור, יהונתן, כיום בן 46, הוא מהנדס מחשבים וחשמל העובד ב-Intel Corporation ומתגורר בארצות הברית. חייו מתנהלים בין מרכזי פיתוח, מסכים ושפות קוד, במציאות גלובלית המרוחקת מאוד מן הבמות שעליהן ראה את אימו מופיעה לאורך ילדותו.
יהונתן נשוי לתמר, ישראלית שנולדה בארצות הברית וכיום משמשת פרופסור ב-University of British Columbia בוונקובר שבקנדה. פעמיים בשבוע היא חוצה את הגבול בדרכה לאוניברסיטה, תנועה כמעט סמלית של חיים מודרניים הנעים ללא הרף בין מדינות, זהויות וארצות-מולדת. לשניים, שתי בנות קטנות, מאיה ואלה, בנות ארבע ושנתיים, נכדותיה של רותי, המביאות עמן אל תוך הבית המשפחתי קול חדש של המשכיות: עברית ואנגלית המתערבבות זו בזו, צעצועים על רצפת סלון רחוקה מעבר לים, וצחוק ילדות שמחבר בין דורות ויבשות.
בנה השני, דן, בן 44, בחר להישאר קרוב יותר אל נופי הבית והכרמל. הוא עובד בחברת מחשבים ומתגורר בחיפה, העיר שבה קבעו רותי וסטנלי את חייהם המשותפים כבר לפני עשרות שנים. וכך, בעוד הקריירה של רותי התנהלה על פני במות, אולמות והקלטות, המשפחה שבנתה הלכה והתפזרה על פני גיאוגרפיה רחבה של חיפה, ארצות הברית וקנדה-וונקובר, אך שומרת תמיד על אותו ציר פנימי של בית, יציבות וקשר עמוק בין הדורות.
הכיסא מול הים: המקום שבו רותי ספרוני משוחחת עם האופק
במעונה של רותי ספרוני ניצב כיסא אחד, כמעט צנוע למראה, אך טעון במשמעות של זיכרון, כמיהה וחיים שלמים של התבוננות.
הוא אינו ממוקם במקרה. זהו כיסא שהוצב בדיוק בנקודה שממנה הים נגלה במלוא נשימתו, המקום שבו האור משתנה משעה לשעה, שבו קווי האופק מיטשטשים לתוך ערפל הבוקר או נצבעים בזהב לקראת ערב. משם יושבת ספרוני ומתבוננת בספינות החולפות, במשטים, בתנועת כלי השיט של חיל הים, באותם גופים לבנים ואפורים החוצים את המים כמו זיכרונות הנעים לאיטם בתוך התודעה. עבור מי שאינו מכיר אותה, נדמה אולי כי מדובר בתחביב של צפייה בנוף; אך אצל ספרוני, הים מעולם לא היה רק נוף. הוא היה שפה פנימית, מרחב של געגוע, ולעיתים גם בן שיח אילם.
מתוך אותו מבט יומיומי נולד גם השיר "רחוק יש חוף", מן הרכים והמהורהרים שבשיריה, שיר הנושא עמו תחושה של מבט למרחק, כאילו מעבר לקו המים מצוי מקום שאפשר עדיין להגיע אליו, או אולי מקום שכבר אבד.
בדיסק השירים שלה מופיע "רחוק יש חוף" כרצועה מספר 12, מיקום שכמו מעניק לו איכות של חתימה שקטה לקראת סוף המסע. לצד השיר מופיעה תמונתה של ספרוני עצמה, אך גם צילום המבט הנשקף ממרפסת מעונה אל החוף, כאילו ביקשה להבהיר למאזין שהיצירה אינה נפרדת מן המקום שממנו נולד הרעיון. המרפסת, הכיסא, הים והאישה היושבת מולו הופכים יחד למעין דיוקן אחד: דיוקן של נפש המביטה שוב ושוב אל המרחק, לא כדי לברוח מן החיים, אלא כדי להבין אותם מעט יותר.
בין מכונת הכתיבה למכונת התפירה: עולמה האינטימי של רותי ספרוני
במעונה של רותי ספרוני ישנן פינות שקטות שאינן נראות לעין המבקר כמרכזיות במיוחד, אך דווקא בהן מצויה ליבת עולמה. אחת האהובות עליה היא פינת המחשב, המקום שבו רעיונותיה, שנלכדו במשך היום על גבי אינספור פתקאות קטנות, זוכים לפתע לצורה, לקצב ולחיים. ספרוני נוהגת לשאת עמה מחשבות לכל מקום: מילים העולות ברחוב, זיכרון חולף, דימוי מן הים, שורה שנולדה בעת נסיעה או באמצע שיחה. את כולן היא ממהרת לרשום על פתקים הפזורים סביבה למכביר, כאילו ביקשה להציל כל הבזק קטן מפני השכחה. אחר כך, מול המחשב, היא שבה אליהם ומקלידה אותם באיטיות, כמעט בטקסיות, והפתקים המפוררים של היום הופכים לטקסטים שיש בהם נשימה ומשך.
אך לצד פינת הכתיבה קיימת במעונה גם פינה אחרת, אינטימית ושקטה לא פחות: חדר השינה. המיטה, כך נדמה, איננה רק רהיט עבורה אלא מקום של נחמה והתמסרות, מקום המקבל אותה ברכות בסופו של יום. ספרוני אוהבת לישון, ובקולה נשמעת לעיתים כמעט פליאה מכך שגם בגילה נותרה לה היכולת הנדירה לשינה רציפה ושלווה לאורך לילה שלם, כאילו הגוף עצמו עדיין שומר עבורה חסד קטן של מנוחה בעולם רווי רעש ויקיצות.
ואולי המפתיע מכל הוא התחביב שמלווה אותה מילדות, תחביב שאין לו דבר עם במות, שירים או מוזיקה. כבר בכיתות ד' – ה' בעת שיעורי המלאכה החלה לתפור בידיה, ובהמשך ביקשה ללמוד גם תפירה במכונה.
אותו דחף ילדי ליצור מתוך בד, חוט ומגע לא נעלם מעולם. בחדר העבודה שלה, סמוך למחשב שעליו נולדים שיריה, ניצבת גם מכונת תפירה מסוג זינגר, כמעט כמו שותפה נוספת לחייה היצירתיים. עליה היא תופרת לעצמה בגדים, היום כפי שתפרה בעבר, מתוך חדוות מלאכה פשוטה ועמוקה.
יש משהו מרגש במיוחד בעובדה שהאישה שמבלה את חייה ביצירת מילים ממשיכה גם לעסוק בעבודת יד מדויקת ושקטה, כאילו נפשה זקוקה לא רק לצלילים ולשפה, אלא גם למגע הבד, לקצב המחט ולתחושה העתיקה של יצירה הנרקמת לאיטה בין האצבעות.
הגיטרה שנחתה ברפידים: כלי נגינה הראשון שנשא עמו מלחמה, נדודים וזיכרון
בין הפריטים השמורים ביותר במעונה של רותי ספרוני ניצבת הגיטרה הראשונה שלה, חפץ שאינו רק כלי נגינה אלא עדות חיה לתקופה אחרת, טעונה ומרוחקת. על המיתרים שלה נמתחו לא רק שירים, אלא גם ימי תנועה בלתי פוסקת בין הופעות, כאשר ספרוני המשיכה לפרוט ולשיר גם בעיצומן של מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, כאילו המוזיקה עצמה ביקשה להישאר יציבה בתוך מציאות מתערערת.
על גוף הגיטרה מופיעה כתובת כמעט תיעודית: "נשלח בטיסה אל רפידים". אותה חותמת קטנה מובילה אל בסיס רפידים (בח"א 3), בסיס חיל האוויר הישראלי שפעל בצפון סיני בין השנים 1967-1980, לאחר מלחמת ששת הימים ועד לפינוי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים.
שמו של הבסיס, שנשא זיכרון קדום עוד יותר, נלקח מתחנת רפידים במסע בני ישראל במדבר סיני בצאתם ממצרים, וכך נטען המקום עצמו בשכבות של היסטוריה, נדודים וזיכרון קולקטיבי.
כך נדמה כאילו גם הגיטרה עצמה הייתה שליחה במסע הזה: כאילו נשלחה יחד עם הזמרת אל קצה מדבר רחוק, אל מרחב צבאי-מדברי שבו מוזיקה הופכת לרגע של נשימה בתוך שגרה של מלחמה. גיטרה זו איננה רק כלי שניגן בעבר, אלא עדות שקטה לרגע שבו קול אנושי, מיתרים ודרך ארוכה נפגשו במקום אחד ששמו, עצמו, כבר נושא בתוכו סיפור של יציאה, מעבר וחזרה.
האבן הירוקה בוויטרינה: בין צ’אקרת הלב לאמת הפנימית של רותי ספרוני
בין החפצים היקרים לליבה של רותי ספרוני, השמורים בוויטרינה שבסלון ביתה, מונח פריט קטן מידות שכמעט ונבלע במרחב הבית, אך נושא בתוכו משקל רגשי ורוחני חריג.
זוהי אבן ירוקה, קריסטל שקט למראה, אך טעון משמעות. מבחינה מינרלית מזוהה האבן לעיתים כ אוונטורין ירוק, הידועה כ"אבן ההזדמנויות" וכאבן של רגיעה והרפיה, המשמשת במסורות שונות להפגת כאב רגשי ופיזי, לעידוד צמיחה, חיזוק ביטחון עצמי ותמיכה בבריאות הנפשית והגופנית, ולעיתים אף נקשרת לצ’אקרת הלב כסמל לאיזון רגשי. לצד האוונטורין מוכרות גם אבנים ירוקות נוספות בעולם הקריסטלים, כגון פריהנייט, כלצית ירוקה, אמטיסט ירוק (פרסיולייט) וג'ייד (ירקן), כולן נושאות עמן שפה שקטה של טבע, ריפוי ואיזון.
במשך כמה שנים עבדה רותי כעצמאית בחברה למסחר באבני חן בבורסה ברמת גן, עד ראשית הריונה הראשון. אבני החן היו עבורה אהבה מאוחרת, שאליה התמסרה בלמידה ובהסמכה מקצועית בתחום המסחר. חברי הבורסה נהגו לבקש ממנה למיין אבנים לקטגוריות של יקרות ופחות יקרות, וסמכו על שיקול דעתה באופן מוחלט.
אך עבור ספרוני, האבן אינה רק אובייקט של אנרגיה או סמליות כללית, אלא נושאת משמעות אישית ועמוקה הרבה יותר: היא נקשרת עבורה לרעיון התלמודי "אין תוכו כברו" – ביטוי עתיק מן המסורת היהודית המתאר אדם שפנימיותו אינה תואמת את הופעתו החיצונית, מי שפיו וליבו אינם אחד. במסורת חז"ל, כפי שנדון במסכת ברכות, מדובר בביקורת חריפה על פער מוסרי בין חוץ לפנים, עד כדי שלילת ערך רוחני מאדם שאינו כן, לצד אידיאל הפוך ומשבח של "תוכו כברו", שבו האדם חי בהרמוניה בין מה שהוא לבין מה שהוא מציג לעולם.
למותר לציין שלעומת הביקורת החריפה הגלומה בביטוי "אין תוכו כברו", ניצב כקוטב מוסרי הפוך הביטוי "תוכו כברו", המאיר באור אחר לגמרי את דמות האדם הראוי: אדם שפנימיותו וחיצוניותו מצויות בהרמוניה מלאה, שאין פער בין מה שהוא מרגיש וחושב לבין מה שהוא מציג לעולם. זהו שבח לאדם ישר ונטול מסכות, כזה שאינו חי בפיצול בין פנים לחוץ, אלא מבקש להתקיים באחדות שקטה וישרה של אמת אנושית אחת.
האגרטל האדום שנשאר דולק בסלון
כמזכרת, מבית הוריו של סטנלי הלל, ניצב בכבוד על השולחן שבסלון אגרטל ייחודי. זהו פריט קריסטל בוהמי אדום שנדמה כי מעולם לא היה רק חפץ נוי אלא אף נוצר בחובו סיפורים וזיכרונות. הוא מונח שם בכבוד כמעט טקסי, במרכז השולחן, כאילו הופקד לשמור על זיכרון משפחתי שלם.
האור החודר מבעד לחלון נשבר בדפנותיו ומצית בו אדום עמוק, צלול וכמעט מהפנט, אותו גוון המזוהה עם מלאכת הקריסטל הבוהמי העתיקה של צ'כיה, מלאכה שנולדה מתוך מסורת אירופית של דיוק, סבלנות ויופי חסר פשרות.
הקריסטל עצמו, העשוי מתערובת מוקפדת המכילה עד עשרים וארבעה אחוזי תחמוצת עופרת, מעניק לאגרטל משקל מוצק וברק כמעט בלתי אפשרי, כזה שאינו רק נראה לעין אלא מורגש ממש בנוכחותו בחלל. צורתו הקלאסית, מעניקה לו הדר של תקופה אחרת, ימים שבהם חפצי בית לא נבחרו רק כדי לקשט אלא כדי להעיד על טעם, על זיכרון ועל שאיפה ליופי בתוך חיים פשוטים.
עבור סטנלי ורותי האגרטל הזה מעולם לא היה עוד פריט אספנות או חפץ וינטאג' יקר ערך; הוא היה חלק מהנוף הרגשי המשפחתי. כמו הרבה חפצים הנושאים בתוכם היסטוריה פרטית, גם הוא הפך עם השנים למעין עד אילם, כזה שסופג לתוכו את קולות הבית, את האור המשתנה של אחר הצהריים, ואת התחושה החמקמקה ההיא של בית שאי אפשר עוד לשחזר במלואה, אלא רק להביט בה משתקפת לרגע בתוך אדום הקריסטל הבוער.
כוכבים קוראים שירים: הספר שמאיר את עולמה של רותי ספרוני
במעונה של רותי ספרוני נפרש עולם כמעט אינסופי של ספרים, חדרים שלמים שבהם מדפים נושאים על גבם שכבות של טקסטים, קולות וזיכרונות. הבית נדמה לא פעם כמרחב שבו המילה הכתובה אינה רק תוכן, אלא אוויר לנשימה, נוכחות מתמדת המלווה את היום-יום בשקט עיקש.
מתוך המרחב הזה, גדוש הספרים, עולה ספר אחד הקרוב במיוחד לליבה: "כוכבים קוראים שירים – הפסקול של עם ישראל" מאת אלי לפיד, ספר שמציע מבט רחב על תרבות השירה הישראלית ועל צליליה הפנימיים.
בתוך אותו ספר מופיע גם שירה של ספרוני עצמה, "בשמלה אדומה", המשולב כחלק מן הפסקול התרבותי שהוא מבקש לשרטט. לצד השיר משולבים בו גם פרטים אודות חייה ואישיותה, כאילו הספר עצמו מבקש לא רק לתעד יצירה, אלא גם להחזיק בתוכו דיוקן אנושי של היוצרת. עבור ספרוני, נדמה, המפגש הזה בין הבית הגדוש ספרים לבין הספר שמחזיר אליה את קולה מתוך המרחב התרבותי הרחב, יוצר מעגל שקט של הכרה: בין האישי לקולקטיבי, בין הבית הפרטי לבין הזיכרון התרבותי של עם שלם.
אחים בדם: כשהמקרא הופך למראה עכשווי בשירתה של רותי ספרוני
כיום, רותי ספרוני נחשבת למשוררת פורייה במיוחד, ובתקופה האחרונה נדמה כי יצירתה מתגבשת לכדי רצף אינטנסיבי ומתמשך של כתיבה, כאילו הדחף הפנימי לנסח עולם במילים נעשה דחוף יותר, חד יותר, כמעט בלתי ניתן לעצירה. בתוך השטף הזה בולט שירה האחרון, "אחים בדם", שבו היא פורשת מארג אנושי-מקראי צפוף, כזה שבו דמויות קדומות והתרחשויות עתיקות אינן נותרות במרחק ההיסטוריה, אלא מקבלות פתאום נוכחות חיה, כמעט נוגעת, בתוך ההווה.
השיר נע בין שכבות זמן באופן שמטשטש את הגבול בין אז לעכשיו, וההיסטוריה המקראית, על עוצמותיה והסדקים האנושיים שבה, הופכת תחת ידה של ספרוני למראה עכשווית, אינטימית כמעט, המשקפת מערכות יחסים, נאמנויות, קנאות וקשרים מדממים של קרבה. זהו מבט שאינו מבקש רק לספר סיפור עתיק, אלא לחשוף כיצד הוא ממשיך להדהד בתוך ההווה האנושי, כאילו הדמויות הקדומות עודן משוחחות עם הזמן שלנו, נוכחות בתוך השפה, בתוך הזיכרון, ובתוך הלב עצמו.
מן השורה הראשונה, "קין באבל וכל כך הרבה סבל", ניכר כי אין זה רק מסע בין דמויות תנ"כיות אלא כתב אישום חרישי נגד מחזוריותה של הקנאה האנושית והפצע המשפחתי שאינו מגליד לעולם.
ספרוני נעה בין קין והבל, יפת, שם וחם, יוסף ואחיו, רחל ולאה, משה ואהרון, יצחק וישמעאל, כאילו הייתה מהלכת בשבילי ילדות עתיקים זרועי אבק וזיכרון, ומקשיבה להדים שהותירו האחים הראשונים בעולם.
לשונה חסכונית אך טעונה, ובתוך הפשטות הלכאורית מצטברת תחושת גורל כבדה: אחים מוכרים זה את זה "גם אז גם עכשיו", אבות אינם מתנחמים, ואפילו הארץ המובטחת נותרת מעבר לאופק.
יש בשיר הזה עצב יהודי עמוק, אך גם מבט מפוכח על טבע האדם, על הקרבה ההופכת לא פעם למוקד של כאב ותחרות. ובכל זאת, דווקא בשורת הסיום, "לעתים חבר קרוב יותר", מצליחה ספרוני להאיר לרגע אפשרות אנושית אחרת: קשר הנבחר מרצון, לא רק מכוח הדם.
זוהי שירה הנוגעת בעת ובעונה אחת במיתוס, בזיכרון הקולקטיבי ובבדידות הפרטית ביותר.
מורשת חיה של שירה ושירים
סיפור חייה של רותי ספרוני מצטייר כעדות חיה לכוחה של המוזיקה כשפה אוניברסלית, כזו החוצה גבולות של תרבויות, שפות וזמנים.
מן המחברת הקטנה שבה נרשמה לראשונה השורה "בשמלה אדומה", ועד מאות הביצועים וההופעות שנולדו ממנה ברחבי העולם, הולכת ומתבהרת דמותה כיוצרת שהצליחה להפוך רגעים פרטיים של השראה לנכסים מתמשכים בזמר הישראלי, ולכאלה שממשיכים לפעום בתוך הזיכרון הקולקטיבי.
בכל הופעה, בכל מילה ובכל שיר, ספרוני שבה ומטעינה את הטקסטים שלה בקסם חי, כזה המבקש להראות כיצד הבזק אחד של השראה עשוי להתרחב לכדי סיפור חיים שלם, עשיר בחוויות, הצלחות וקשרים אנושיים.
היא אינה רק יוצרת במובן הצר של המילה, אלא דמות הנושאת עמה מורשת חיה: סיפור מתמשך של יצירה ונוכחות, המוסיף להדהד בלבבות המאזינים בארץ ובעולם גם זמן רב לאחר שהצליל האחרון כבר נדם.
ומה שלום חוש ההומור המשגע של רותי. מסוגלת בלי שום הכנות להעמיד מופע סטנד אפ שלא היה מבייש את מיטב הקומיקאים. התגובות המיידיות שלה לכל מיני ארועים בזמן אמת וללא שום הכנב מוקדמת משעשעות ברמות על. שלום אסייג כסף קטן לידה ואדיר מילר יכול ללמוד ממנה. רק בריאות רותי יקרה ועוד הרבה שנות יצירה.
זהבה יקרה, תודה על התשבחות, אני מסכימה עם כולן. יש לך עין חדה ולב נדיב. היי בטוב.