רגע נדיר של קסם בחבל יתיר: יש מקומות בארץ שבהם הטבע עדיין מדבר בלחש. לא בצעקה, לא בכותרות – אלא ברשרוש עדין של רוח בענפים, בצעד קליל על אדמה לחה , במבט חטוף שמזכיר לנו מי היה כאן הרבה לפנינו.
כך קורה בכל חורף מאוחר בחבל יתיר, בשוליו של יער יתיר. הגבעות מתכסות לפתע בעננים שנחתו מן השמיים – לא ערפל, לא שלג – אלא שקדיות פורחות. לבן שנוגע בוורוד, ורוד שנמס אל תוך האור. מראה שמצליח לרכך אפילו את קווי המדבר הקשוחים.


בשעת בוקר מוקדמת מתרחש הנס האמיתי
כשהאור עדיין מהסס אם לפרוץ במלואו מתרחש הנס האמיתי. מבין הגזעים הדקים , בין משטחי הפריחה הרכה, נעות דמויות חינניות. תחילה צל, אחר כך תנועה, ואז החיים עצמם. להקת צבי ארץ ישראלי פוסעת בשקט כמעט בלתי נתפס. רגליים דקות כקווי רישום, אוזניים דרוכות, עיניים כהות ומלאות תבונה עתיקה.
אין בהן דרמה מכוונת . אין הצגה. רק קיום טהור.

ציור אימפרסיוניסטי
עופרים צעירים מדלגים בין גזעי השקדיות כאילו נולדו אל תוך ציור אימפרסיוניסטי . נקבות עוצרות ללעוס עשב רענן שצמח לאחר הגשמים, והזכר – זקוף וגאה – מרים את ראשו, סורק את המרחב בתנועה איטית, מדודה. לרגע נדמה שהוא אינו בוחן סכנה, אלא בודק האם אנו ראויים להיות עדים לרגע הזה.

הצבי הארץ ישראלי מסמליה היפים של הארץ
זהו מפגש שאינו מובן מאליו. הצבי הארץ ישראלי, מסמליה היפים והעדינים של הארץ, חי בשבריריות מתמדת בין מרחבים פתוחים להתפשטות אנושית. ובכל זאת – כאן, בחבל יתיר, נדמה שלרגע נחתם הסכם שקט בין האדם לנוף.
המצלמה מתעדת. העדשה לוכדת אור, תנועה, קומפוזיציה. אבל מאחורי כל פריים יש דופק מואץ, נשימה עצורה, והכרה ברורה: אנו אורחים.

כשאחד הצבאים פוגש את עין המצלמה
יש רגע מסוים, כמעט בלתי ניתן להסבר, שבו אחד הצבאים מרים את מבטו ופוגש את עין מצלמתי.
לא במנוסה, לא בבהלה – אלא בסקרנות שקטה. מבט שנמשך שבריר שניה בלבד, אך משאיר חותם עמוק יותר מכל קליק.
ברגע הזה הזמן מאט.
הרוח שוככת.
והגבול בין צופה לנצפה מיטשטש.

חבל יתיר אינו דיסנילנד
חבל יתיר אינו דיסנילנד, ואין כאן תפאורה מלאכותית.
יש כאן מציאות ישראלית חיה, פועמת, שנאבקת להתקיים. דווקא משום כך המפגש מרגש כל כך. בתוך מציאות רועשת, צפופה ולעתים מתוחה – קיימים עדיין כיסי שקט שבהם הטבע מספר סיפור אחר. סיפור של המשכיות, של עדינות, של איזון.

הלהקה מתרחקת
כאשר השמש מטפסת גבוה יותר והלהקה מתרחקת באיטיות אל מעבר לגבעה, הפריחה ממשיכה לרחף ברוח. השקדיות יפרחו עוד שבועות ספורים בלבד, ואז ישירו את עליהן וימתינו למחזור הבא.
גם הצבאים ימשיכו בדרכם , חרישיים ונחושים.
אבל הזיכרון נשאר.

צבי צעיר בין ענפי שקדיה פורחת
תצלום אחד של צבי צעיר בין ענפי שקדיה פורחת אינו רק תמונת טבע יפה. הוא תזכורת.
תזכורת לכך שהארץ הזו אינה רק כבישים, יישובים וחדשות.
היא גם מרחב עדין של חיים פראיים, שמתקיימים לצידנו – לעיתים במרחק צעדים ספורים – אם רק נדע לעצור, להביט, ולכבד.

השקדיות ישובו לפרוח
ובאביב הבא, כשהשקדיות ישובו לפרוח בחבל יתיר, אולי גם אנחנו נחזור – לא רק עם מצלמה, אלא עם לב פתוח יותר.



ההתרגשות שלך ניכרת, הצילומים קסומים ובאמת לראות עופרים ברחבים הארץ בינות השקדיות נראה כמצג סוריאליסטי. תודה על הצילומים הנדירים, על הזכות להציץ ולו מבעד למה שהבאת מתוך העדשה שלך, תודה על המילים, כתבת מאוד יפה
אין שום קשר בין צבי ובמבי שם מדובר באיילים .
צילומים נהדרים ותודה על ההצצה לרגעים קסומים ונדירים
כתבה מקסימה. תודה
(צליל הרוח בין עלים – אוושה ולא רשרוש.)
גם אמיר אבוקסיס צילם צבאים בשקדיות, אחד החיננים שראיתי
מקסים. כל מילה מיותרת
😍"הטבע" הטבעי-הפראי וגם זה, ששותל ומצמיח האדם-החקלאי; "המרפא" ל"נפש האדם", המחובר תמיד ל"אדמה" מעצם "בסיס הקיום" עלי אדמות; מימי "בראשית ברא"…
✨️"הצבי הארצישראלי" יפהפה…; הצילומים יפים ומזכירים לי את "ההתרגשות" מן "התצפית" ב"מצפה-רמון" בדרך לאילת… "צבאים" נצפים מקפצים במרחבי-טבע יפהפיים בין סלעים & גבעות-חול בגווני-צבע שונים, בגבהים שונים… = מראה יפהפה שובה לב ומשובב רוח האדם….🙏😭
תמונות נפלאות ופריחה נהדרת – של אפרסק/נקטרינה .. יש גם שקדיה אבל הורוד העז לא שייך לה. והבמבי'ס מהממים
מפגש מרתק אדם/טבע וצילומים יפים עד מרגשים. אלא שהפריחה הוורודה נראת ורודה מדי לשקדיה…. הכתבה יש כמה תמונות של פריחה של שקדיות שצבען נראה אמיתי יותר: לבן עד ורוד.
אולי הורדים שייכים לנשירים אחרים?