פריחת החצבים בשדות תל יודפת

תל יודפת עטוף בים חצבים

בערב החג, ברגעים שבהם השמש חומקת אל מאחורי ההרים והאור משנה את פניו משלל זהב וכתום עמוק, עולה מרחוק נוף שאת חושיו הקסומים תופסים בבת־אחת, תל יודפת עטוף בים של חצבים יפים, עמודיהם הלבנים ניצבים זקופים אל השמיים, כאילו מצביעים אל אותה שמימה בוערת.

קרן אור אחרונה

צעדתי בדרך אל התל, כשהשטח סביב מתעורר לתנועה שקטה, רחשי רוח עדינה נודדת בין שורות הצמחייה, משיבה את הקולות של ציפור מהרהרת, ולפנים שדות החצבים נפרשים בגאווה. כל עמוד פריחה מגיח מתוך האדמה: גבעול דק, תפרחת לבנה פתוחה, קרן אור אחרונה משתקפת על עלי הפרח. הלובן נשזר בזהב השקיעה, משווה לפרחים זוהר קריר שמקבל חיים של רגע לפני שהלילה יורד עליהם.

האופק נדלק במפגן הזהוב כתום

הגעתי אל מורד התל, הדרך מתפתלת בין אבני טרסה, שומות מדולדלות, שיחים ושורשי ראשוני עצים. אט־אט, חושך מתגנב, והאופק נדלק במפגן הזהוב־כתום: השמש מתכנסת אל קו ההרים, צובעת את העננים בסגול־כתום עמוק, סופגת את כל החלל באור חם שמלטף את הקומץ האחרון של היום.
ממש תחושת גן עדן באוויר, שעות אחדות לפני קבלת החג.

החצבים ניצבים כאילו מחויבים לטקס עממי

ומעל כל זה, עמודי החצבים ניצבים כאילו מחויבים לטקס עממי. הם לא נכנעים לשקיעה, אלא מתנשאים, נושאים ראשיהם אל האור הנעלם. הצופים מתמקמים בשולי השדה, משקיפים, שותקים, כי אין מילים שיאפיינו את השלווה והיופי הזה. ברגע כזה האוויר דק, חושיו של הזמן מאטים, והלב נפתח.