בשנות השמונים כתבה אחת הסטודנטיות שלי בסמינר לספרות עממית באוניברסיטת חיפה עבודה סמינריונית על מערת אליהו. המערה, הממוקמת בצלע הכרמל בין בת גלים לסטלה מאריס, מוכרת היטב לתושבי חיפה ובה לפי המסורת העממית הסתתר אליהו הנביא כאשר נס על נפשו מפני מלכי ישראל.
הסטודנטית, ששהתה ימים רבים במערה, מאוד התרשמה מכך שפגשה בה, בעת ובעונה אחת, יהודים דתיים וחילונים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים, המכנים את המקום בשם אלח'דר, כינויו של אליהו הנביא שפירושו הוא "הירוק", כלומר סמל הרעננות והצמיחה הנצחית שהיא משמעותית בעיקר האיזורים צחיחים. בפי הערבים הנוצרים מכונה אליהו מאר אליאס, שמו היווני של אליהו, ולכן נקרא בפיהם הר הכרמל ג'בל מאר אליאס, שפירושו הוא "ההר הקדוש לאליהו". ההר הירוק ואליהו הירוק.
אין כל ספק, כי מערת אליהו הנביא היא מהמקומות המפורסמים והמקודשים המצויים בישראל, ואולי בשל כך נוצרה החשיבות הדתית של העיר חיפה בעיני יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים.
הסטודנטית חוותה את הדת העממית כפי שאנחנו, חוקרי הפולקלור, מגדירים את מגוון הטקסים והאמונות הקשורים בסגולות המאגיות של המערה, את ראיית העולם ואת תפישת האלוהות. היא למדה על סגולות המרפא של המערה ועל הנדרים שבני הדתות השונות נודרים בה, ורשמה את האגדות שסופרו עדיין בעל פה על אליהו הנביא, על ניסיו השונים ועל כוחו של מי שנותר חי לנצח.
היא אף סיפרה לי בהנאה רבה על הסעודות השונות שנערכו במקום לכבוד אליהו הנביא שאליהן היא הוזמנה תמיד על ידי באי המערה, בני העדות והדתות השונות לאחר שנרפאו, הבריאו או ביקשו להבטיח את פרנסתם ואת פרנסת בני ביתם. תמיד, אמרה, באוירה מיטיבה, משמחת, מכבדת ומוקירה.
את הכנסיה הכרמליתית, הממוקמת מעל המערה, מכירים כל תושבי חיפה, ואליהו הוא הקדוש הנערץ שלו פינה ייחודית בכנסיה. גם את המוחרקה (התבערה) לזכר מעשה הנס שחולל אליהו, שהצליח להוריד אש על הקורבן שהדבר לא עלה בידי נביאי הבעל, מכירים כולם. הכרמליתים רואים בשלושת האתרים: מערת אליהו, הכנסיה הכרמליתית והמוחרקה, תחנות במסע הרוחני של אליהו, כלומר מדובר מהיבטם ברצף רעיוני-דתי והיסטורי.
יש מסורות עממיות לפיהן במשך מאות בשנים נשים יהודיות, דרוזיות, מוסלמיות ונוצריות, נהגו להתפלל במערת אליהו בצוותא ולהדליק נרות לכבודו של אליהו, לבקש בקשות ולהאמין בכוחו לסייע להן להינשא או להרות, פרקטיקה נשית המוכרת בדת העממית.
מה שעוד הרשים את הסטודנטית במערת אליהו היה הרוב הנשי בה, והדבר מובן לחלוטין. בדת העממית, בניגוד לדת הרשמית והממוסדת, יש לנשים יכולת לבטא את עצמן, את כמיהותיהן ואת חרדותיהן, שהרי הן מודרות תמיד מן הדת הרשמית-הגברית. ידוע כי במסגרות דתיות נזיריות זכו נשים לאוטונומיה ולעוצמה רבה יותר מאשר במקומות שבהם הן חיו בצד הגברים. היהדות התלמודית שללה, כידוע, מהנשים גישה לפרקטיקה בעלת הערך הגבוה ביותר ביהדות, תלמוד תורה.
למרבה הצער קבע משרד הדתות, כבר בשנות התשעים, שעות נפרדות לבני הדתות השונות במערת אליהו מבלי להתחשב כלל באופייה של חיפה, שיש לשמור על רב התרבותיות המאפיינת אותה. בעבר הייתה מערת אליהו מקום של אחווה בין דתית וכל קבוצה התפללה בה לפי אמונתה, לעיתים גם באותם ימים ולעיתים גם יחד. לאחר שיפוץ המערה נדמה החלל המרכזי לבית כנסת, השלטים המוצבים שם הם בעברית בלבד והם בעלי תוכן יהודי-דתי המצביע על השתלטות היהדות האורתודוכסית על המקום תוך הדרת הדתות האחרות.
עולי הרגל שביקרו במערה עוד במאה ה-19 היו משתוממים לראות כיצד קיבל המקום אופי של בית כנסת ואליה הוכנסו עמוד תפילה, ארון קודש, ספרי תורה וסידורים, תפילות וכן עזרת נשים. אין איפוא עוד ייצוג שווה לבני כל הדתות ואין עוד, למרבית הצער, מרחב קדוש עממי משותף. כך מפרידה הסמכות הרשמית והביורוקרטית באופן כוחני בין מה שהיה משותף ועשוי להוות גשר בין דתות ובין נשים, שהיו יכולות לבטא את קולן המורחק והמושתק.
אליהו הנביא, הדמות האוניברסלית של המגן, נביא הצדק, מבשר הגאולה, אינו עוד נביא משותף. וחבל. מאוד חבל.
את מבטאת פה את מה שהרגשתי. המקום קיבל צביון של בית כנסת יהודי ולא מצליח להכיל את האחר שגם לו זכויות שוות ומסורות שחובה לכבד.