המרחב בין הציורים • כשהמציאות משתנה מתחת לרגליים ○ גל הכהן

כמו רבים, לפני כמה ימים הופיעו בפיד שלי פוסטים של "ברוקן פינגאז".
אחרי כמעט שנתיים של מלחמה ועוד שנים רבות של חוסר שקט, התרגלנו לראות תמונות קשות על בסיס יומי, אבל הפוסט הזה נגע בי באופן שונה. לא רק בגלל השפה הוויזואלית הנועזת והמסגור המוסרי, אלא בגלל השאלה מאיפה וממי זה הגיע.

ברוקן פינגאז אינם סתם אמני רחוב. הסגנון שלהם עיצב את המרקם העירוני של חיפה בעשרים השנים האחרונות. הם עבדו עם רשויות מקומיות, מועצות אזוריות ומוסדות תרבות כמו מפעל הפיס. ברמה הבינלאומית, הם ביימו קליפים ל-U2, הציגו בערים מרכזיות והפכו לחלק מכוח תרבותי שנולד בחיפה.

גם אני עבדתי איתם, בהפקה ותיעוד של ציורי קיר. הם חלק מהקהילה שלי. הם חברים שלי. וזה חלק מהסיבה שהפוסט הזה נגע בי אחרת.

איפה זה פוגש אותי?

לפני שאשתף במחשבותיי, חשוב לי לומר איפה זה פוגש אותי, לא רק מקצועית, אלא גם אישית.

שירתתי בצבא. כשנה לאחר השירות, בזמן שלמדתי מדעי המדינה, התחלתי להיות מעורב בעשייה אזרחית ובמאמצי בניית שלום בינלאומיים. מאוחר יותר, עבדתי באופן מקומי יותר בבית הגפן, מוסד שמוקדש לטיפוח חברה משותפת בחיפה. זהו מקום שבו הנרטיבים היהודי-ישראלי והפלסטיני מוכרים, מכובדים ומוצגים זה לצד זה.

שנים השתתפתי והנחיתי תוכניות שנועדו לבנות גשרים. תחום החברה המשותפת כבר היה תחת לחץ במהלך ממשל טראמפ הראשון, והיום, הלחץ גדול עוד יותר: פוליטית, חברתית וכלכלית. כמו רבים אחרים, התקשיתי להחליט מה לומר, ומה לא. חלקית כי אני לא בטוח שזה עוזר וחלקית כי המחיר של הבעת דעות יכול להיות גבוה. במיוחד כשאתה מנהל עסק עצמאי.

שתיקה ומורכבות

הפוסט של ברוקן פינגאז כלל את המשפט “שתיקה היא הסכמה ושותפות”. זה נגע בי עמוקות.

אין לי מניפסט לשתף. אני לא מרגיש בנוח עם סיסמאות שמפשטות מציאות מורכבת. יש לי ביקורת רבה על הנהגת מדינתי ועל התנהלותם של חלק מאזרחיה.

אני לא גאה לראות את הסבל בעזה. אני מקווה שזה יסתיים בקרוב, ושנמצא פתרון משמעותי לאנשים שנפגעו מהמלחמה הזו.

Iבכל זאת, לא נטשתי את הקשר שלי לציונות. גם אם המילה הזו עברה מיתוג מחדש, הוגדרה מחדש, והושחתה. ואולי, כמו ששני הסבא-רבא-רבא שלי עשו בבאזל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, אנחנו צריכים לחשוב עליה מחדש.

אני לא רוצה עוד מלחמה. אני לא רוצה עוד סבל, לא בעזה, לא בישראל. אני רוצה עתיד שבו אזרחים משני הצדדים לא נושאים עוד את עול הכישלון הגיאופוליטי. אני רוצה להיות מסוגל להחזיק בשני הכאבים, מבלי לדרג אותם.

הרגע הזה, המלחמה הזו, בוחנים את היסודות של כל מה שעמדתי מאחוריו בעבודתי למען דו-קיום. התמונות שאנחנו יוצרים, המילים שאנחנו בוחרים, השתיקות שאנחנו שומרים, והצדדים שאנחנו לוקחים: כולם חשובים.

חיפה שבה האמנתי

בשנים שלפני הקורונה, מצאתי את עצמי הופך לסוג של היסטוריון של חיי התרבות בחיפה. בניתי והנחיתי סיורים בעיר. חקרתי אמנים, יהודים ופלסטינים, שעיצבו מחדש את מרכז העיר חיפה.

אז קרה משהו עוצמתי: רנסנס פלסטיני, כפי שתיאר אותו הניו יורק טיימס ב-2016 במאמרם “בעיר הישראלית חיפה, תרבות ערבית ליברלית פורחת”. מקומות חדשים, סצנות מוזיקה וחללי אמנות הפכו את מרכז העיר למקום מגניב לכולם. וזה לא אתגר את אמונותיי, להפך, זה התאים להן.

האמנתי שפלסטין חופשית תהיה טובה גם לישראל. זה יסיר עול כבד ויאפשר לשני העמים לחיות בכבוד ובשלום. באותה שנה, פרסמתי מאמר דעה בעיתון ישראלי מרכזי, שבו תמכתי במדינה פלסטינית מפורזת, בהשראת קוסטה ריקה.

הרנסנס הזה הרגיש ליברלי, פרוגרסיבי. מודל לחיים משותפים. סיבה להאמין בעבודה שעשינו. אבל אפילו אז היו סדקים. היתה עוד עבודה לעשות, עוד התקדמות להשיג.

חלק מהמקומות שאירחו את התחייה הזו סבלו גם מבעיות חמורות, כולל מקרים של אלימות מינית. אני זוכר את הוויכוחים הסוערים שהתעוררו כשהצעתי לעצור באחד מהמקומות האלה כחלק מהכשרת המנחים בבית הגפן. הסתירות כבר אז החלו לבצבץ.
ובכל זאת, האמנתי בפרויקט. האמנתי בחשיבות של מרחב משותף, בבניית אמון, בהחזקת המורכבות.

היום, זה קשה יותר

היום, רבים מאותם אמנים ומקומות שהיוו השראה עבורי נוקטים עמדות תקיפות ועוינות כלפי ישראל, בין אם מחיפה או מהגלות.
חלקם מציגים את העיר כבירה פלסטינית. רק בחודש שעבר, אמנית פופולרית עם קהל עוקבים עצום פרסמה שהיא מופיעה “בחיפה, פלסטין” כשהיא הופיעה בעיר התחתית בחיפה, ישראל.

אני לא חושב שאנחנו יכולים להמשיך לאזן את הסתירות האלה כמו שעשינו לפני עשור. אז, זה לא הרגיש כמו משהו שמופנה נגדי. זה היה על תרבות, שפה, ומורשת; על הפלסטיניות שלהם, לא על הזהות היהודית והציונית שלי.

אבל היום זה מרגיש אחרת, כי היהדות והציונות שלי נתפסות עכשיו כחלק מהזהות של התוקפן, שכרוכה בעיני אחרים במאבק ל”שחרור פלסטין”.

כמו רבים, הדעות הפוליטיות שלי השתנו בשנים האחרונות. הפכתי לפחות “ווק”. אולי יותר כן. אולי יותר מבולבל.

אנחנו מדברים כאילו אנחנו גנרלים, כאילו אנחנו יודעים מה צריך לקרות. אבל אין לנו את התדריכים המודיעיניים, את ההקשר המבצעי, או את האחריות שהם נושאים. אני לא יודע אם להפסיד במלחמה הזו, לנטוש את החטופים שלנו בעזה, ולחכות למתקפה הבאה, מהקבוצה הבאה עם האמצעים והמוטיבציה, זו הדרך שבה אנחנו רוצים שזה יסתיים.

האמת היא, כנראה, שלא נקבל תמונה של ניצחון: כבר איבדנו יותר מדי וביותר מדי דרכים. ובכל זאת, יש בי תקווה שהסוף מתקרב.

לסיום, כולנו עומדים במבחן: אמנים, פעילים, חיילים, אזרחים, חברים.
ואני לא יוצא מן הכלל.

אני עדיין מאמין בהקשבה. בבניית גשרים. אבל נעשיתי חשדן כלפי מחאה שהמטרה העיקרית שלה היא להרגיע את עצמנו. להגיד "דיברתי, הייתי בצד הנכון, עשיתי את שלי', גם כששום דבר לא משתנה.

יש את הסיפור הזה שאנשים אוהבים, על האיש שהפגין נגד מלחמת וייטנאם כל יום. כששאלו אותו למה, הוא אמר, “אני לא עושה את זה כדי לשנות אותם. אני עושה את זה כדי שהם לא ישנו אותי.”

אבל לפעמים אני תוהה אם אנחנו אומרים את הדברים האלה יותר כדי להגן על איך שנראה את עצמנו בעתיד מאשר כדי לשנות משהו באמת.

אז אולי הכתיבה הזו אינה הפגנה. אולי זו לא התנגדות. אולי זו פשוט נוכחות. קריאת המתח. סירוב להסיט את המבט, גם כשאין תשובות ברורות. אולי כאן זה מתחיל.

המרחב השלישי

כשאני מסיים לכתוב את הטקסט הזה, אני מתחיל לחשוב לא רק על מה שאמרתי, אלא גם על מה שלא. רעיון אחד שמהדהד לי בראש הוא הצורך ביצירת מרחב שלישי, מרחב שמאפשר מורכבות מבלי לפשט אותה. מרחב שבו הסתירות לא מבטלות זו את זו, אלא מתקיימות זו לצד זו.
וזה מחזיר אותי לבית הגפן.

בתוך הבניין הזה יש אגף שנקרא “המרחב השלישי”, קומה שלמה שמוקדשת לדיאלוג, זהות, ולכאוס הלא פתור של חיים משותפים בחברה רב-תרבותית.

הוא נבנה כדי להכיל נרטיבים מנוגדים. לאפשר להם להתקיים זה לצד זה, גם כשהם מתנגשים.

הציור המרכזי במרחב ההוא, מכסה את קירות החצר, ונשקף מכל חלון, צויר על ידי ברוקן פינגאז. ומכל חלון, רואים זווית אחרת.

אולי זה מה שניסיתי לגעת בו כל הזמן:
קשה להישאר במקום כשהמשמעות של הכול: הסמלים, העמדות, הצדדים, משתנה מתחת לרגליים. מה שפעם הרגיש כמו קרקע משותפת כבר לא מרגיש כך, ולפעמים, גם אם אתה נשאר באותו המקום זה מרגיש כאילו חצית קו.

אני לא מסכים עם הפוסט האחרון שלהם. אני לא תומך בקריאות לסרב לשרת. ואני לא מאמין שהפוליטיזציה של כל מרחב תרבותי מקדמת אותנו. אבל דווקא המתח הזה, בין המקום שבו עמדתי לבין מה שאני רואה עכשיו, הוא מה שגרם לי לכתוב. אולי זו רק נקודת מבט אחת, אבל גם היא רוצה להישמע.