מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל חטיב. מתוך: שורשים, שושנים ומלכים
הדודא הוא, ככל הנראה, הצמח המפורסם והמסתורי ביותר בפולקלור עמי אירופה והמזרח התיכון. עיקר שמעו יצא מלפניו עקב האזכור בספר שמות בפרשת ראובן והדודאים (בראשית ל, י"ד-י"ח) שהוציא לו מוניטין כצמח פריון. מחקר רב, שהניב אלפי מאמרים, הושקע בחקר הדודא החל מתכונותיו המיסטיות והרפואיות, מקומו של הכלב בטקס העקירה, מקור האמונות השונות בצמח וכלה במאות שמותיו בשפות השונות. דמיון השורש שלו לדמות אדם (עמ') והקשר שלו לכוחות השאול ולכישופים מצאו את דרכם למסורות יהודיות ונוצריות כאחד, כאשר כל דת מוצאת בדודא פנים אחרות.
הפיל אשר בגן העדן
בעת חיפושי ספרות על אודות הדודא נתקלנו באזכור שלו כ"צמח הפיל" ותהינו למדי איזה מחלקי הצמח אמור להזכיר את הפיל. כך למשל, הצמח קולקס נאכל (Colocasia esculenta), מכונה באנגלית "אוזן הפיל" (Elephant's ear) על שום עליו הענקיים המזכירים אפרכסת אוזן אדירה. הקולקס גודל בעבר בארץ מכיוון שפקעותיו נאכלות. 1 כיום הוא נדיר למדי בארץ ומצוי, פה ושם, בגינות ובגנים בוטניים. באותו השם ומאותה הסיבה מכונה הלוף הארץ ישראלי בשם הערבי (أذن الفيل) א'דן אל-פיל, שפירושו "אוזן הפיל".
מיתולוגיה נוצרית רבת גרסאות ופרשנויות, שנפוצה בעיקר באירופה החל מהמאה ה- 12 קשרה את הפיל אל הדודא ואל גן העדן. לפי אחד הנוסחים (המובא כאן בקיצורים והשמטות): "הפיל הוא חיה מאוד חכמה. כאשר הזכר יודע שהגיע השעה להעמיד צאצאים, הוא מישיר פעמיו אל המזרח ומצטרף אל הנקבה במקום הקרוב לגן העדן שבו נברא האדם. סמוך לגן עדן יש עץ הנקרא דודא. תחילה אכלה הנקבה כמה מפירות העץ ונתנה מהם לבן זוגה. מיד לאחר שאכלו מהפירות הם הזדווגו והפילה התעברה. […] שני הפילים מייצגים את אדם וחווה בעת היותם בגן עדן. בטרם טעמו מהפרי האסור, הם היו מוקפים בתהילה, חפים מכל רוע וללא תשוקה להתרבות. מיד לאחר שאכלו מהפרי הם גורשו מגן
עדן". יש מי שהוסיף וציין שכך נעשה הדודא ללא פחות מאשר "עץ הדעת", ופריו הוא תפוח גן העדן הקשור לפוריות, תשוקה, חטא ודעת.
היהודים הם כמו דודא חסר ראש
כפי שהיה מקובל בתיאולוגיה הנוצרית, במיוחד בימי ביניים, הצטיינה הפרשנות לתנ"ך בהתייחסות פוגענית אל היהודים. כך למשל, בפרשנות לפסוק הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ (שיר השירים ז', י"ד) הסיקו פרשנים ש"פתחינו" אלו הם השליחים שהפיצו את דבר ישו, ושורש הדודא, שהוא כאדם בל זרועות אך חסר ראש, מסמל את היהודים חסרי הראש. מכאן לא ארוכה הדרך לרעיון שהדודא הוא כמו "היהודים החסרים את ישו. ראשם האמיתי, אבל הם יתנו ריח נעים כאשר יראו סימנים להמרת דתם ויחפשו פתחים לאמונתם בכנסייה". או לפי גרסה שונה במקצת: "בקץ הימים, כאשר היהודים יקבלו את דבר הכנסייה ואת ריחה, הם ינשמו את הריח המתוק של געגועיהם ('הדודאים נתנו ריחם') כאשר יתאחדו עם ראשו של ישו".
